את הרשימה הקודמת סיימנו בציון העובדה (העגומה) שבששים וכמה
השנים האחרונות לא השתנה כלום בינינו לבין שכנינו. בקריאה שנייה, עולה בדעתנו שזה לא דווקא בששים וכמה השנים
האחרונות, אלא גם בשלשת אלפים וששים וכמה השנים האחרונות. בערך.
כשהיינו ילדים, אולי בכיתה ב' של בית החינוך בצפון
ת"א, כבר התחלנו ללמוד
תנ"ך. זה לא היה ממש תנ"ך, אלא
משהו שנקרא "סיפורי המקרא".
אלה נועדו, בין השאר, לקרב את הילד בשפה פשוטה ומובנת אל ספר הספרים,
שכידוע כתוב בשפה קשה גם לכמה וכמה מבוגרים.
איכשהו, זה היה גם סידור מוצלח, בשביל לדלג (בשלב זה) על כל
מיני סיפורים לא חינוכיים לילדים, כמו על בנות לוט ועל תמר אשת ער ועל עלילות
ראובן ביצועי אביו ועל אשת פוטיפר ועל רחב,
שהייתה ידועה לילדים כמוכרת מזון בלבד.
בתגובה לשאלה המכשילה: מה זה מוכרת מזון,
מורתי? לימדה המורה את כולנו את
השיר: "אכלו ילדים, לחם
"תוצרת". צמחה החיטה על שפת ים
כינרת." וכולי.
בימים טרופים אלה, כשכמה מפוכחים מרמאללה ומעזה מלמדים אותנו
ואת כל העולם פרק באהבת אדם ובשאיפה לשלום ובעיקר ביפי הנפש, בא לנו לעשות "סיפורי מקרא"
למבוגרים.
יש בתנ"ך המון
סיפורים טובים. אחד מהם, ממנו גם
ציירנו, הולך ככה:
כשדוד מלך ישראל היה המלך, היו לנו כבר אז "שכנים
טובים" – בני עמון.
יום אחד מת להם המלך. שמו היה נחש.
במקומו מלך הבן שלו, חנון, שלא כשמו, כן הוא. דוד שלנו ניסה דווקא להיות מנומס ושלח אנשים
נכבדים מאד למסור לחנון תנחומים על מות
האבא שלו.
איך שהאנשים הנכבדים מאד הגיעו לרבת-עמון, להתייצב בארמון
המלוכה ולמסור את התנחומים, לחשו היועצים
של חנון למלך הצעיר: "דוד בכלל לא
שולח תנחומים. זה הכל עבודה בעיניים. אלה מרגלים שבאו לבדוק את הגובה ואת העובי של
חומת העיר וגם לספור כמה צבא יש לנו".
שמע חנון ליועצים. בלי
לבזבז זמן הורה לשליחים להתפשט, עירום וערייה לעיני כל העמונים.
כשכל העמונים גמרו להתגלגל מצחוק למראה המבדר, לקח חנון
תער גלבים וגילח להם במקצועיות, את חצי משערות ראשם, חצי
משערות זקנם ואת חצי מהשערות שלמטה, סטייל פאנק לגמרי וגם שלח אותם בחזרה
לירושלים, ככה.
שמע דוד המלך מהקטע
והודיע לשליחים הנכלמים שישבו ביריחו עד שהשערות שלהם יצמחו בחזרה., בכל
מקום בגוף. אחרי זה "נדע מה
לעשות", הסביר.
איכשהו הבינו העמונים
שהם לכלכו אצלנו לגמרי ושסתם ככה
זה לא יעבור. אז הם הלכו ושכרו, בכסף
טוב, את כל הארמים שאפשר להשיג באיזור, בכסף טוב, וגם את מלך מעכה ואת מלך איש-טוב
(דרום רמת הגולן).
העמונים החליטו שהם יילחמו בצבא ישראל,
בפתח השער של העיר שלהם ושהאחרים
ינהלו מלחמה בשדה הפתוח. יואב פיקד על נגד
הארמים ואבישי על נגד העמונים. עד ארוחת
בוקר זה נגמר. גם הארמים ברחו וגם כל
האחרים (עם הכסף ועם החיים של עצמם) . העמונים נסגרו בתוך רבת עמון, אין יוצא ואין
בא. ראה יואב, שהיה אחראי על כל קבוצת
הפקודות וחזר לירושלים, כשהוא משאיר את
העמונים מאחוריו, אבל רק עד שהשיער יצמח אצל השליחים של דוד, כמו שצריך.
ראו הארמים ולא הבינו בדיוק מה קרה ופחדו שזה רציני ושזה אולי
בכלל עוד לא נגמר. הם, מצדם, אספו את כל הארמים שיש בעולם, מהים התיכון ועד
לאחרי הפרת והחידקל וגם הזיזו דיביזיות מולנו, בשביל להפחיד, על כל צרה.
בתגובה יצאו דוד ויואב וכל הסד"כ וערכו שם קרב שריון
מהגדולים בהיסטוריה. הם חיסלו לארמים שבע מאות מרכבות מלחמה וארבעים אלף פרשים וגם את שובך שר הצבא. עד כאן.
כשחלפה שנה מאז התאמן חנון במקצוע הספרות על שליחי דוד, עבר יואב שוב את הירדן, בראש צבא
ישראלי אדיר. הוא לא השאיר אבן על אבן
ולא אבר על אבר מכל מה שהיה בנוי או חי,
עד שהטיל מצור על רבת עמון. מצור
בלי שבויים. מצור בלי פליטים. שוב פעם
היה זה יואב, המצביא המהולל והשנוי במחלוקת, שכמעט וכבש וכמעט הכריע לגמרי את רבת עמון.
אבל פרייאר הוא לא היה.
קצת לפני שזה קרה, מיהר יואב להזעיק בדחיפות את המלך דוד, אפילו שהנ"ל
היה עסוק במשהו אחר לגמרי לגמרי,
שיבוא מירושלים וגם ישתתף במלחמה,
שלא יגידו שיואב עשה את זה, אלא כמו תמיד –
דוד. מלך ישראל. חי.
חי. וקיים.
אז גם דוד נלחם שם כמו
שצריך וגם לכד את העיר. אחר כך הוא לקח את
עטרת המלך חנון מעל לראשו (לפני או אחרי שהפריד את הראש מהגוף) וגם הוציא מרבת עמון המון שלל. את כל מי שהיה שם, הוציאו מהעיר החוצה ושמו
במגרה - זאת אומרת הכניסו עמונים למגרה
ומה שלא נכנס, קצצו עד שנכנס.
אחר כך שמו את מי שנשאר בחריצי הברזל – זאת אומרת, שמו עמונים בחריץ ומה שלא עבר,
קצצו ,עד שעבר. את השאר גזרו במגזרות
הברזל, זאת אומרת – שעשו לעמונים גזירה אמנותית, כמו שהמלך חנון ז"ל עשה לשליחי התנחומים. מי שבכל זאת נשאר בלי טיפול –
העבר במלכן, שזה הכבשן שבו מקריבים
העמונים קורבנות לאל מלכום (או מלכון).
לעניות דעתנו, אין הרבה עמונים או ארמים או מדיינים או עמלקים
או ישמעאלים שזוכרים לקרוא את הסיפור הזה
ה י ו
ם. גם אין הרבה ישראלים שמקפידים
לזכור את הסיפור, בעל- פה. אלה שדווקא כן
קוראים בתנ"ך, בטח מתקשים, כמונו,
למצוא את הסיפור מפני שכבר אלפי שנים הוא מכוסה לגמרי, מכל הצדדים, בבוץ
וברפש של אחת מפרשות החרפה הכי גדולות של תולדותינו – סיפור דוד ובת שבע ואוריה החיתי.
לטעמנו, מבחינת הרייטינג, אז רק פרשת הפילגש בגבעה עולה
עליה. אפילו פרשת נבות היזרעאלי מפגרת הרבה מאחור.
ואפשר לקרוא את זה בקיצור, בשמואל ב' פרק י', י"א וקצת
בפרק י"ב. אפשר גם לשקול אם
"חדש ימינו כקדם" זה כל כך כדאי
להגיד שוב ושוב בבית הכנסת.
אנחנו, באופן אישי, לא קוראים בזמן האחרון, כמעט כלום. אבל ממש במקרה יצא לנו להתעכב על שיר חכם וגם מקסים, שפורסם במוסף ספרותי. השיר, מאת רחל חלפי.
אנחנו מציעים לקוראינו לקרוא את השיר, שאנחנו חותמים על כל מלה
שבו, בעמוד הבא -
שלא יגידו
רחל
חלפי.
שלא
יגידו לי
שעכשו יש
פרספקטיוה
להסטוריה.
אין
היום פרספקטיוה
למה שהיה
פעם
יותר
ממה
שיהיה
מחר
פרספקטיוה
לגבי מה
שהולך
היום.
בכל בכל
עוורון
מחופש
לתבונה.
אין
נואש מחופש
למשהו
אחר.
וגם
נחש הזמנים –בהסטוריה / זה האוחז
את
זנבו
במו-פיו / אינו יודע, / מנחש / מדמה
שאוחז
במשהו/ מעניין.
1975
בקלנועיות חמורית
א מ
ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה