יום שבת, 25 ביולי 2015

לא רלוואנטי . לא מצחיק . לא נוסטלגייה . שלש פעמים ביום. (31)

אנחנו חושבים שהקלנועיות החמורית הזאת ,  אם ירצה השם ובעזרתו , הולכת להיות  על זה שצריך , יום בהיר אחד, להצביע בקלפי שאנחנו רוצים להיות  קיבוץ.  (?!) . גם על איך נוכל  להתבטא בענין בלי להיות בוטים ,מה שלא הצליח לנו כל כך, ארבעים ושמונה שנים , בלי להעליב המון גואלי שממה כיום ולשעבר.

אבל אנחנו  בטוחים שב א מ ת  לא  נצליח  כאן לומר על הנ"ל  דבר כלשהו, הדבור על  כל אופניו. בשביל זה צריך לכתוב ספר גדול שאין כבר כוח לקרוא.  .  לא אנחנו.       

גם מפני שאנחנו כבר קשישים  ( זקנים, בעברית פשוטה) ובגלל זה אנחנו כבר יודעים שהאמת לא יושבת רק בסל שמאחורי הקלנועית שלנו.   בטח שהיא לא יושבת  איפה שהיא ישבה טוב טוב לפני חמשים שנים.  כל זה גם בקשר לחיים  בכלל וגם בכל מה שנוגע לקיבוץ בפרט.

גם לא בא לנו להגיד  כ  ל  מה שבא לנו להגיד , מפני שבארבעים ושמונה ומשהו שנותינו כאן הספקנו .ועוד איך,  לקחת ללב ולשבור את הלב ולאכול את הלב ולדבר ישר מהלב עם יד על הלב המון ויותר מדי .  עכשו הלב שלנו תפור מחדש עם ארבעה מעקפים, סיבה טובה לא  לבקש מאתנו לעורר עוד איזה נים שבלב , מפני שהוא זקוק ,   כמה שיותר ,לתנומה וגם לניחותא ולא לההיפך מזה .    אין לנו מקום בלב לשום התעצבנויות.

אז  אנחנו לוקחים גלולת  vaben  להרגעת האישיות  ומעירים לפחות משהו לגבי דברים פחות חשובים  .   גם זה מין שברי מחשבות. לא משנה סדורה לאף אחד.

בשעורים  לפילוסופייה מעידן הסופיזם  ( חכמת ההוכחה ששחור הוא לבן ולבן הוא שחור), בפרק הנוגע לנפלאות הדימאגוגיה,  מלמדים שאחד הפטנטים  לשכנע ,הוא לדרוש הצבעה  לטובת משהו שממילא  בטוח שכולם בעדו.   למשל:  הטריק  של אמו של צחי הנגבי, בכנסת, להצביע על זה שירושליים היא והיא בירתו הנצחית של עם ישראל.  נראה מי יעז להצביע נגד, וכולי וכולי.   אחר כך מובל המחנה  המשולהב של המצביעים  להצביע כל מיני דברים, אותם לא שיער מראש.

ואף על פי שידוע מזמן שאנחנו (אישית וקלנועית) בעד קיבוץ ונגד לא קיבוץ , זה מה שעלה לנו בראש ,  באסיפה המיוחדת עם יעקב גדיש, כשהציע לקב' יזרעאל להצטרף לקיבוצים שרוצים להמשיך להיות קיבוץ קיבוץ  :

 שפי העם הנורמלי נוהג לפלוט בהזדמנויות כאלה : "אבל אין לי אחות".


שלשה וחצי העקרונות שיעקב גדיש ( בחור רציני רציני שיודע להצחיק)  דורש ממי שרוצה להשתייך למועדון שלו, הרי יושבים אצלנו מזמן באופן די טבעי (עם כל הפרובלימטיקה).  אין שכר דיפרנציאלי.  אין שיוך נכסים.  אין התנערות מאחריות הכלל לפרט ואין ניהול לא דימוקרטי.  מאד היה מקובל אצלנו, ועוד איך, שמי שרוצה ליהנות מיישות היתרונות המצויינים האלה, הולך לאיפה שהם מקובלים.      זהו.


בשביל להתחמק מהמילכוד הלוגי הסופיסטי, כך מלמדים בשיעורים לפילוסופיה, צריך לבדוק ביסודיות את העובדות המשמשות לטיעון ואם צריך  -   אז לערער על  כ  ו  ל  ן  .   כמו על זה שירושלים היא שלנו מאז ועד עולם.  על זה הצביעו בכנסת כחוק מחוקי ישראל, אף על פי שירושלים קיימת אלפי שנים,עוד לפני שהיהודים היו בכלל,  כבירה או לא בירה של אחרים וגם שלנו. שלנו היא היתה בירה פחות מאלף שנים.  אנחנו רוצים שהיא תמשיך.  חלקנו או רובנו מוכן שהיא תהייה גם בירה שלנו וגם בירה של מישהו אחר,בעת ובעונה אחת.     אלה העובדות.


אשר ל"שינוי", מילת הקסם .         את המרכאות הכפולות  לא הענקנו בלי כוונה.   כך, מפני שזה לא שינוי, מה שרבים בתנועה הקיבוצית מבקשים לחולל.      שינוי אמיתי ומשמעותי בצורה גורפת, בחיי אדם וחברה, עשו אלה שהקימו את התנועה הקיבוצית לפני פחות מתשעים שנים.

ה"שינוי" אותו מבקשים (כנראה רבים) לעשות עכשו, הוא לחזור אל קו ההתחלה, אל הכללים ואל התורות של אורח החיים שלפיהם חי האדם מאז שירדנו מהעצים.    לפני מיליוני שנים.

דוקא  האמריקאים, שאינם תמיד העם הכי חכם או הכי מפוכח, דוקא הם, בניגוד לאדם סמית ובניגוד למילטון פרידמן, מתחילים להפגין באלימות (רואים בטלביזיה) נגד הבנק הבינלאומי ונגד קרן המטבע הבינלאומית ונגד חברות הענק שכולם ילידי "כוחות השוק" וה"תחרות החפשית" למיניהם.

פעם (הס מלהזכיר) קראו לזה סוציאליזם.   האמריקאים, ובראשם מק-קארתי, אפילו כינו את זה קומוניזם.  מי זוכר את זה חוץ מהקלנועית הדפוקה שלנו  ?

אז זה בכלל לא שינוי. זה חזרה אל הסוציואקונומיה של העיירה, שהיא בגילגול של היום   ,              " הכלכלה הנכונה " של כל הממשלות בישראל בשלשים השנים האחרונות ואולי יותר.


ועל זה נאמר בעבריתו של פלאטו-שרון : מדינה לא הצליח.


טוב שאחד,עם כיפה סרוגה , יענקלה  גדיש, בא   להתריע באזנינו על מה שהולך היום, שמי שרוצה היום קיבוץ אז שיעזוב בבקשה את הקהילה המשתנה  ה ז א ת  וטוב שפצ'י  מכריז לעומתו ,באסיפה , שאלה דברי אלהים חיים.

אנחנו לא מנסים להעביר פעולה למישהו.  אנחנו רק רוצים להגיד שפעם , זה היה העסק שלנו להעביר פעולות בתנועה.  תמיד חשבנו שבגלל זה   ש פ ע ם  עשינו את זה -  אז זה  מחייב אותנו לדבוק  בזה גם עכשו, סוציאליזם או לא סוציאליזם.   ושלא לדבר על זה שהקיבוץ בעיקרון לא ויתר על המלחמה לשויון ערך האדם באשר הוא, ולא יתרון הכסף, באשר הוא.


אז לדעתנו לא צריך להצביע בקלפי שאנחנו קיבוץ .   מי שרוצה את ההיפך, שיציע מה שהוא רוצה להציע, אם הוא רוצה.  לא איכפת לנו להגיד לזרם השיתופי שאנחנו חלק ממנו, מפני שזה ממילא כך.   וכך זה  שאין שכר דיפרנציאלי.  אין שיוך נכסים.  אין ויתור על אחריות גורפת של הכלל לפרט,  והניהול הוא דימוקרטי ,נטו,  בכל ענין.   יש מספיק צרות איך להמשיך ולשרוד גם ככה, בלי ה"שיקוף" והאיומים והלחצים והעושק וכל מה שכתוב עליו ב"דף הירוק".


כאמור, כל הנ"ל הוא לא מצחיק  ולא נוסטלגייה  ובקושי רב קלנועיות חמורית  .  כרמז לפרובלמטיקה של ההישרדות שלנו היום ומחר  , אנחנו מעדיפים לצטט את פלוני, יעקב גדיש, שאמר באחד מראיונותיו בטלביזיה :   המצב עם מוסר העבודה  של השכירים , כיום ,הוא שכשמציעים למישהו מקום עבודה, אז הוא אומר, קודם כל תן משכורת. על כמה שתשלם בשביל עבודה, נדבר אחר כך.

וכאן זה מתחיל להיות  יותר מדי רלוואנטי  למה שקורה אצלנו עם מי שעובד בשבילנו ואיך נסתדר עם זה,   מה שהרשימה הזאת לא התכוונה לעסוק בו.                                                              


                                                
                                                                           בקלנועיות חמורית


                                                                                    א  מ  ן   .

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה