יום שבת, 25 ביולי 2015

רק לא חומוס בצ'ולענט. ב ב ק ש ה ! ! ! 30


לא שיש לנו מי יודע מה לבשר,  אבל אנחנו חוזרים לקלנע בין דפי העלון
לבין משהו מן התולדות, בעיקר למה שזניח בימים טרופים אלה, ימים של
אולי נשיא אחד מועל באמון , אולי ראש ממשלה אחד סתם גונב,  אולי שר
אחד  בישראל הוא לא סתם סקס-מניאק  ועוד כמה הפתעות שעליהן לא
העבירו לנו שום פעולה בתנועת הנוער.

גם בא לנו להגיד, רבותיי ,  שההיסטוריה בכלל לא חוזרת ושהכל אובד
וגם נשכח, חוץ משבשירים של הפלמ"ח.  הדיו של המדפסת שלנו עוד לא
יבשה על מה שכתבנו בענין עמודי הטלפון  ה ה ם וכבר הם נעלמו,
חוץ מאחד או שניים.    שאלנו את אבינועם איפה הם ומי מכר אותם ?

הוא ענה שכבר לא שואלים אותו ושכל אחד עושה פה מה שהוא רוצה
ושלא את כולם הוא בכלל מכיר. 

אבל מאיתנו זה לא הרפה.   בשבת חורף של שמש ,קילנענו לאימפרייה
הגדלה בפראות של הגד"ש.    שם מצאנו ,  מתנוססת , סככה  גדולה ויפה
שבתוכה מאוחסנים לתפארת כל מיני מזרעות ומרססים.  השנה כבר שנת 2000 
אבל הסככה  ה ז א ת  עשוייה מעמודי טלפון משנת 1927 , תוצרת "שפילד",
בריטניה הגדולה.

בכלל, להסתובב באיזור ההוא זה ממש מדהים ולא יאומן.   פעם, כל זה,
מהכביש לסנדלה ועד לכפר, כל זה היה ה"עשב רודוס", או "המספוא" .  
עכשו מלא שם דרכים וגינות ומבני תעשייה וחקלאות דגים ומאגר ומה לא, כולל
עשרות מכוניות של השכירים  וביצורי מבצע סיניי .

זה, לפי כותרת הרשימה, לא מה שהתכוונו לעסוק בו, דווקא עכשו. אבל 
ברח לנו. אין מה לעשות.    בעצם , רצינו להתבטא בענין אוכל וציורים ועוד
כל מיני.   בהקשר תהילה החולפת מן העולם אנחנו גם לא מסוגלים להימנע
מלציין שפלוני אברהם  א ד ר ת  ( אותו הזכרנו ברשימה על סנטה יוספטל)
הלך  לעולמו, שבע ימים ושבע הרבה חיים די משוגעים.    לנו באופן אישי
יש איזה  60  שעות אברהם אדרת בכמה סמינרים ב"תנועה המאוחדת".  
איש גדול. ממש נפיל בתולדות תנועות הנוער והתנועה הקיבוצית והחינוך וארץ
ישראל השלמה.  (לא נורא)    תהי נשמתו צרורה בצרור שורשיי ארץ ישראל היפה. 

אל אוכל ואל ציורים אנחנו לא מצליחים עדיין להגיע.    אז מוטב מאוחר מאשר
לעולם לא ואנחנו מתכבדים להזמין את כולם לאן  שבכל בוקר אנחנו מגיעים
בנחת לעבודה במח' הכבלים, זאת שבבית הכי רב שימושי. מזמן שכתבנו
עליו לא שקטו התולדות על שמריהן  גם סביב הבית הזה.  

 המזגנייה ראובן ינקלביץ' מקררים עפה משם אל המחסן הכחול של החצרן ילדים.  
את מקומה תפס מחסן של הכבלים.   בפתח המחלקה יש פתאום מדרכה אדומה
וחלקה ואנחנו נכנסים.    דבר ראשון  על הבוקר אנחנו מיישרים  את התמונות 
האלה שתלויות שם  לתפארת התנ"ך והנופים והעירום והדיוקנים והפרחים
של הסביבה,  שאנחנו ציירנו בחמש עשרה השנים האחרונות.

      אחר כך אנחנו חוזרים וקוראים קצת ממה שיניב שפירא כתב עלינו ועל
התמונות ואנחנו מסמיקים בכל פעם כמו חזרת על געפילטע פיש.  
כמו בעניין הקודם  וגם  על זה, יש לנו חשק להעיר :
לדבר על משהו זו לא עבודה קשה.   אבל ל כ ת ו ב  עליו, זה ,לפחות, סימן שחשבו
על  הכתוב  פעמיים או יותר  וזה כבר משהו.  אפילו את הקלנועיות החמורית קשה
מאד לכתוב.   קשה. קשה. קשה.

אין ביזרעאל שום חלל המתאים להציג תמונות.  מה שפעם היה מחסן
תבואות והיום המח' להרכבת כבלים קואקסיאליים  -   הוא הגלרייה בהא הידיעה
שבה הצגנו עבודות.  זה התחיל בזה שבמחלקה הקודמת, במפעל, היו תמיד
תלויות כמה  מהתמונות שלנו.   גם המעבר למקום החדש וגם העובדה שהסטודיו
שלנו מפוצץ ואין מקום לכלום  -  דחפו אותנו ליזום את התצוגה הזאת.

את התצוגה ערכו אנחנו וההערות  של העובדות והעובדים במחלקה.  כולם לקחו
חלק בתלייה, ובעיקר רועי,   שכבר נזכר באחת מרשימותינו.  אנחנו מזמינים את 
כ ו ל ם  לבוא ולראות, בלי פתיחה חגיגית מדי.    אנחנו לא מתכוונים לדבר
על הציורים. אבל שורף לנו ,ממש, להגיד שאנחנו מציירים את כל מה
שבעיני המבקרים והאוצרים ועיתוני האמנות  למיניה  -   לא נחשב למשהו. 
אולי למשהו "פסה".   לפני כמה ימים היינו בפתיחה של תערוכתו של ליאו רוט,
במשכן לאמנות בעין חרוד.   שם יצא לנו לחשוב ככה.   אבל בגדול. 

סוף סוף הגענו לאוכל.    ביקשו מאתנו למלא שאלון על טיב האוכל ביזרעאל.
השאלון היה נורא מסובך ונורא מפורט אבל אנחנו התגלגלנו מצחוק.    
האוכל ביזרעאל הוא של מלון חמישה כוכבים וחוץ  מלהלל ולשבח אין
מה למלא בשאלון.  נדמה לנו שאין כזה אוכל ואין כזה חדר אוכל בכל
התנועה הקיבוצית, כזה שאוכלים בו עשרים ואחת ארוחות  כ א ל ה  בשבוע.

ואיפה מקבלים בסתם יום חמישי  לארוחת ערב עוגת קרם-שניט ?  
ועלי גפן ממולאים ? זה נוסף לכל מה שמקבלים בדרך כלל והרבה
לשבעה גדולה ?


אנחנו מדלגים על מניין הסאלאטים והשניצלים והבשר והעוף בתנור והקוסקוס
וכל זה.  אבל קשה לדלג על ה"לחם בויטלר" (שלא רק הוא אופה) בכל
שבוע וגם פעמיים בשבוע, לאכול בחד"א ולקחת הביתה כמה שרוצים
לתפארת יזרעאל.   ב ל י   כ ס פ ו מ ט  !!!!    ח פ ש י  !!

רק לשם המחשה, לא נוכל שלא לזכור בגאווה  ובהנאה גדולה את ה ארוחת
הבוקר  ה  ה  י  א  ,   איך שיום אחד באביב  99   , הגענו לארוחת בוקר ולא
היה בחדר אוכל כלום.    אבל בפרגולה למטה, בצל הפרחים, הגישו את
כל הדליקטסים  לחמניות ודגים מלוחים וירקות העונה וכל גבינות  הבית
וחביתות ומיצים וחמאה  מיט אלע גוטע זאכען  ומה לא?  (אונד וואס נישט ?)
כל זה בליווי פסנתר חי עם מוצרט וויואלדי.  מי שלא אכל את הארוחת בוקר
ה ה י א  , שיזם כל צוות המטבח וגם אחרים,  לא ראה גואלי שממה , בבגדי עמל
ובעמק יזרעאל, בשעה שמונה בבוקר אביב , מאושרים ומתרגשים עד לעמקי
ליבם וקיבתם ועד לעצם היום הזה.


וזה מה שצבי סדור ("גורמה" לא קטן בעצמו) הפטיר באותו מעמד: 
"זה מה שעושה את יזרעאל -  יזרעאל". ואידך זיל גמור.

רק שני דברים היינו כותבים בשאלון על האוכל, אם היינו ממלאים אותו:
1.   לא לשים חומוס בצ'ולענט, אם אפשר.  
2.   מה יהיה עם השמן זית לסאלאט  תמיד ובכל שולחן ?

דבר שלישי ולא יאומן  והוא סתם נוסטלגייה טבולה בכל מיצי בלוטות
החיך והקיבה :    מתי ואם בכלל, נזכה שוב,  לחדש ימינו כקדם ולטעום,
כמו הצדיקים בגן העדן,     את הסאלאט חצילים של   
א  פ  ר  ת    א  ג  מ  ו  ן    ?
                                                                                    בקלנועיות חמורית
                                                                                            א מ ן .
(כאן קיצצנו כמעט עמוד שלם על מכתבו של עדין קוה בעניין הקלנועיות החמורית)

אין תגובות:

פרסום תגובה