יום שבת, 25 ביולי 2015

על פריחת הג'אקארנדה , על נשים , ועל מעט מאד מכל השאר. 34


פריחת הג'אקאראנדה  תמיד מדליקה לנו את המוח באש סגולה- כחולה.
עם הראש הזה  אנחנו לא אחראים על מה שכתוב בהמשך.

בהתגלות מקרית שבהצצה לאחור, הסתבר לנו שיש חיבה דו- סיטרית בינינו
לבין הרבה נשים טובות שבאמצע הדרך.    פרויד היה מכנה את זה "פמיניזם מודחק".  
אדלר היה מגדיר את זה "שובניזם   במסווה".  ג'וחה היה אומר שהילד בוכה
ורוצה לאמא שלו, ושיקחו אותו מפה, שלא יעשה כל כך הרבה רעש.  ביג  דיל.

אמרנו לאשתנו שזה מה שקורה  ושאנחנו ממהרים לסטודיו, להדליק את
המחשב ולכתוב על זה, מה שיבוא.  אם לא נעשה את זה עכשו, אז לא תהייה
רשימה  שלנו, השבוע, בעלון  הקיבוץ.  מה זה שייך לעלון של הקיבוץ ?
שאלה אשתנו ,   כתוב על זה משהו בספר היובל ?  החליטו על זה משהו 
באיזה אסיפה ?   זה עוד איזה גרוטאה שמצאתם בחצר ?  
אפילו ציונות סוציאליסטית זה לא.  אז  מה ? 

אמרנו לה שאין לנו מושג ושרק בסוף, כשנקרא מה שכתוב כאן,  נדע  אז  מה.

אשתנו מכירה את הסחורה ואת השטויות שאנחנו עלולים לעולל.    
היא הבהירה ,למען הסר כל ספק :    אותי תוציאו , בבקשה, מכל הקלנועיות החמורית 
שלכם, שאין לי אתה  שום עסק .     כך פסקה ,בצדק, אחרי ארבעים ושתיים שנים
ותשעה חדשים של מה שמקובל היום לכנות , "זוגיות".   נקודה .

כשהיינו בני שלש או ארבע , גרנו בדרום פלורנטין , מהצד הדרומי של סלמה,
בסמטת מזרחי ב', פעם בבית מוגילבסקי ופעם בבית האדון גראבוייס, מ מ ש על
יד אבו- כביר.   שם הייתה לנו שכנה הונגרייה ,  עולה חדשה.

היא הייתה עושה לנו כל מה שטוב בשבילנו, אבל בכוח.   בכל יום היא חיבקה אותנו
וגם נישקה, רטוב ,רטוב .  את הנשיקות האלה  אנחנו זוכרים עד היום.  
פעם היא התנדבה (במקום אמנו העסוקה בתינוק) לקחת אותנו לקופת חולים ,
לבדוק אם זה האזניים שכואבות.   באוטובוס, לפני כולם, הרגזנו אותה והיא 
העיפה לנו שתי סטירות על התנהגות רעה,   לא לפני ששאלה כלשונה :
"מכות  צ ו ר ה " ?     (בעברית: רוצה מכות?)

בהלווייה של אבא של רויטל קירשברג, קילנענו לאט בתוך הקהל הרב שהלך
אחרי הארון.  בערך מול הבית של הסדורים, התקרבה אלינו אשה במשקפיים,
גבוהה, לובשת שחורים, נאה ביותר, בגיל של סבתות צעירות. היא נעצה עינים
מחמירות בתחתית הקלנועית החדשה שלנו.   ככה איזה 20 מטר בהליכה.  
אנחנו חשבנו שמעניין אותה קלנועית ורצינו להגיד לה שזה משהו ,אבל לא עכשיו.

כמו שפתחנו את הפה , התריסה היא:  אתם לא רואים שהשטיח גומי שעל הרצפה
של  הקלנועית יושב לא בסדר ?     זה היה מביך. איזה מין קטע זה , באמצע
תהלוכת אבל ?  אמרנו לה שלא חשוב, אנחנו נסדר את זה. אולי עם מספריים. נחתוך
קצת ויהיה בסדר.
אחרי עוד ארבעים מטר, על יד השער,  תבעה היא מאתנו לרדת  מיד מהקלנועית ,
עד שהיא תסדר את מה  שצריך.  ככה.  באמצע ההליכה אחרי הארון.

בלענו את רוגזנו ואת מבוכתנו והמשכנו בלי להשיב,   וסוף סוף היא הלכה לנו
לאיבוד.   בקצה הדרך, איפה שמתחילה דרך השקדים, החנינו את הקלנועית וירדנו
ממנה  בשביל ללכת להלווייה.

אבל דוקא כאן ועכשו צצה  היא ,כמו שד בבית קברות ,  יותר נכון, שד על יד בית
קברות, חיכתה שנרד מהקלנועית ואמרה -  זוזו !   והתכופפה לתוך האמצע
של המתקן.  אחרי  ששלחה יד לפנוכו, היא צעקה,   אוי!    אני לא מגיעה    !       
עד שהתעשתנו, היא לקחה עוד אויר  ושוב הרביצה התכופפות בכוח, עד שכמה
קילוגרמים מאחורנית זזו אצלה על החוליות שכבר מזמן לא זזו אצלה,  והיא הצליחה
שם לשחרר איזה תפס שדומה לסגר ארגזי תחמושת.  מתנשפת לגמרי היא התרוממה
ואתה   כמו טיל , חצי קלנועית , ספסל וגגון ובאגאז', כמו שמרימים היום את
הקבינות של המשאיות.

אתם רואים ? פלטה השדה  בשחור ,     עכשו אפשר לסדר את הגומי הזה במקום.
בזריזות מקצוענית היא   סידרה את השטיח גומי בדיוק כמו שצריך, טרקה את כל החצי
המורם בחזרה והציצה לנו ישר בעינים.    "אני   מצ. ח .מ."  היא אמרה. 
(זה המפעל של הקלנועיות מאפיקים).  שירות זה שירות   אפילו בהלווייה,  אה ?!  לא ?


כבר חמש עשרה שנים שאנחנו מציירים במקום לכתוב שירים ומנגינות ובמקום לכתוב
ולביים הצגות ובכלל במקום.    מתוך כ 500 העבודות שעשינו, אז 72  הן ציורים
ענקיים על נושאים מהתנ"ך.    36 מעבודות  ה א ל ה   (חצי  ! )   עוסקות במה שקורה
לנשים בתנ"ך,  (רק מזה אפשר לעשות תערוכה) .   איך זה ?  אין שום הסבר,
חוץ מפריחת הג'אקארנדה ששורפת את המוח.

  ציירנו את רצפה בת איה  מה מגיע לה שיוקיעו לה את הבנים  על שפיץ , מפני
שלא יורד גשם ויש בצורת ?!   ציירנו את גומר בת דבליים ,כשהושע הנביא מוכרח
לבוא עליה לעיני כולם ,    כחלק מנבואתו על קץ יזרעאל .   מה זה ? למה ? למה?

ציירנו את הפילגש בגבעה.  איזה בעל היה לה ואיזה מארחים ?!   ציירנו את בני
ישראל דוקרים את בנות מואב,  אשה אל קבתה.  מה אשמות הלוליטות האלה בתחילת
הסכסוך הערבי-ישראלי ?  ציירנו את הזונות שרחצו במים ששטפו את מרכבת המלך
הפצוע.  מה הן ולמה דוקא הן ?   צייירנו אחת ממגדל עוז  שעומד לעלות באש,
משליכה פלח רכב ומפצחת את ראש אבימלך הרשע. למה רק היא מכל הגיבורים  ?
ואת דבורה שצריכה לצעוק על  ברק בן אבינועם  שיזיז את התחת מול הכנענים,  ואת
 ההיא מעין דור שתוציא את שמואל  מהאוב , להגיד לשאול ?  ציירנו גם את עשר
הנשים שאבשלום בא עליהן לעיני כל העם ודוד סגר אותן בגלל זה לכל חייהן ,
אלמנות חיות.  ל  מ  ה  ?

ציירנו גם את אשת לוט שאסור היה לה להביט בבית הבוער.  וגם את תמר אשת ער
שלימדה את חותנה שיעור שכולם זוכרים אותו בעל פה עד היום.   ציירנו את
אלה ששותות מים מעורבבים עם לכלוך מהרצפה של  המשכן, בשביל לברר אם בגדו
בבעליהן או לא.  וגם את אחת מארבע האמהות ציירנו,  זאת  שתיחמנה את
בעלה לתת את הכל הירושה לבן האחד ולא לשני .  ציירנו גם את הבנות של לוט
מצילות את המשך המין האנושי (זה מה שהן הבינו שהן עושות).

בקיצור  ציירנו וציירנו וציירנו,  גם את זאת שרואה איך זיפת אחד גומר לה  את
בעלה האהוב ואסור לה למשוך לזיפת  במבושיו, אפילו בשביל להציל את הבעל , כי
אם תעשה ככה אז יקצצו לה את היד.    ל  מ  ה  ?!?

אז מסתבר שנורא איכפת לנו הנשים ומה שקורה להן ולמה.  אנחנו בכלל מין
פמיניסטים   בלתי מזוהים ,  כאמור.  מאז שהיינו קטנים היינו, דוקא, נורא ביישנים
עם בנות.   לנו לא היתה חברה.  רק זאת שהתחתנו אתה.

לפני כמה שנים, אולי בעקבות אירוע קשה, זה השתנה.    בכל בוקר, כשאנחנו באים
לעבודה, (לא מי יודע מה, שלש שעות), אז לפחות חמש בחורות ,מענף הכבלים,
מקפידות ללטף אותנו וגם לחבק, שיהיה לסבא טוב על הנשמה.   וזה בהחלט עושה
לו טוב.    בגיל שלנו -  טוב נטו מאד.

יש גם איזה חמש או שש או שבע נשים שלא מפספסות שום הזדמנות לחזור
ולספר לנו כמה שהן נהנות מהקלנועיות החמורית.  גם זה עושה לסבא טוב על הנשמה.

יום אחד, באחת בצהריים, כשאנחנו כבר בשלפשטונדה, אז דופקים בדלת.  
איכשהו אנחנו צועקים   כן !  מי זה ?!     מהמיטה ועד לדלת .   
והדלת נפתחת ונכנסת קערית  מלאה חצילי אפרת ואחריה היד של אפרת ואחרי
היד נכנסת אפרת בעצמה.   "עשיתי חצילים בשביל  איזה אירוע.   נדמה לי שזה מה
שאתם אוהבים  והבאתי לכם קצת.    שתהייה לכם שינה עריבה" כך סיימה.  
מאליו יובן  כי  שנתנו ערבה לנו  עוד יותר  משנתם של סתם צדיקים .    
זה בגלל טעם גן העדן של החצילים של אפרת אגמון, שרק צדיקים     מ  מ  ש   
גדולים ,  מתבלים בו את מעדני הלויתן ,   שם למעלה.

בקטנותנו היה ספר חובה   :   " שוכני העצים " , עם הגיבורה הילדה , שנחדה 
שהיתה צריכה ללמוד הכל בעצמה, כשעוד היינו על העצים.

בסוף כל פרק היו שעורי בית  לקורא הצעיר    -   "דברים שצריך לחשוב עליהם"  
בעקבות המסופר.

לפני כמה שנים היינו בני שלש ?          לפני ששים וארבע וחצי.  ב1935.       
וואללה.  פריחת הג'אקאראנדה תמיד מדליקה לנו את המוח באש סגולה-כחולה. 
 עם הראש הזה אנחנו לא אחראים על מה שכתבנו.


                                                                                    בקלנועיות חמורית


                                                                                      א  מ  ן  .
                                          

אין תגובות:

פרסום תגובה