יום שבת, 25 ביולי 2015

על ההפתעה שאנטון עשה לכל האמהות ועל עוד כמה נשכחות . 35


מאויר הפסגות של שתי הקלנועיות החמוריות האחרונות, אפשר להסתחרר.   אנחנו שבים לתפוש קצת אויר נורמלי בין דפי ספר היובל.   שם ,    גם אם אין שם הכל, יש  שם מספיק בשביל להזכיר לנו כל מיני דברים שאינם שם אבל עוד ישנם במוח של כמה אנשים.   עד מאה ועשרים , אפילו אם לא כל כך מדוייק.           נפלנו על עמ' 104  - 106  . אפשר למצוא שם צילומים וגם טקסט על יום החברה מ 30.5.69 .    

אנחנו זוכרים מצוין את היום חברה הזה.   יש שם צילום  איך שלפני העלייה על האוטובוסים, מסתכלת ההפגנה של כולם לעבר המצלמה .  למיטב זכרוננו , הם מסתכלים  ע ל י נ ו    ,  כשאנחנו עומדים על קומביין "ניו- הולנד" צהוב.   אנחנו נושאים שם נאום שגדעון ,המזכיר, סידר אותנו לנאום אותו.

היום חברה הזה  (  או אחד יותר מאוחר )  היה עם קצת יותר מדי רעיונות מצויינים.   לא נדבר על הפיקניק בבירייה.  איזה פרוייקט.   אבל הרעיון לארח את כל חברותינו  א  צ  ל  נ  ו   בחדר האוכל, בסטייל מלון עשרה כוכבים ,  היה רעיון גדול, שגמר אותנו, הבחורים, לגמרי.  אנחנו הגענו הביתה בזחילה .

בעמוד הבא של ספר היובל אפשר לראות,  מיום החברה,  כמה מהמלצרים של אותו מלון עשרה כוכבים (בסוף הארוחה יש עוגה ענקית ששופכים עליה ויסקי ומדליקים)  כשהם מחייכים ומאושרים.  רואים את מיכי ואת מני ואותנו ואת שמעון ואת זורבה ואת אלק.      איזה קשקוש.
זה היה בשעה השמונה עשרה של האירוע.      חייכנו שם ,מחוסלים.  נקודה.

מה שרצינו ,בעצם , לציין הוא שכל זה לא היה יום החברה הראשון.  ה ה ו א   לא היה כזה גדול וכזה מוצלח ,   אבל היה ראשון.  אנחנו לא בטוחים בדיוק מתי,  אולי זה היה מתי שהוא באביב 67  .      מי שהתחיל , בכלל את " ימי האם "  במדינה , היה אבא חושי, ראש עיריית חיפה.   אנחנו, שהיינו אז המזכיר, יחד עם כמה אנשי סוד ואשת סוד אחת,  דחפנו את השגעון החלוצי הזה.  

 אם לא איכפת לכל מי שנורא איכפת לו הכל,  אז יזרעאל היה הקיבוץ הראשון שעשה כזה   פיצוץ  -   ממש טירוף  בתמונת  העולם של התנועה הקיבוצית  מלפני שלשים וארבע שנים.    שכרנו שני אוטובוסים אדומים של חברת "יונייטד טורס"  ( אין כזאת היום) , העלינו את כל  הנשים   שהיו אז במשק על האוטובוסים , שיסעו לכייף ,  וראינו אותן  שוב רק מאוחר אחרי הצהריים.

כל גברי המקום התנפלו בשמחה ובששון על המטבח ועל חדר אוכל ועל בתי הילדים ועל המכבסה ועל המחסן בגדים ועשו את כל מה שצריך שם בשמחה רבה.   אנחנו היינו מטפלת בפעוטון יחד עם צופי, בבית איפה שגם היום יש גנון.  אז קראו לכל צד בפעוטונים - "הצד השני".

בין השאר נסעו הבנות  לעכו ואכלו שם במסעדת דגים.   אנטון תפש יזמה ,יחד עם עוד "מטפלות " מהגן ולקח את ה   G.M.C   החדש, מילא אותו בילדים בוכים וטס לעכו לעשות לאמהות הפתעה,  שהדגים יהיו יותר טעימים.   יותר מזה אנחנו לא זוכרים משהו מיוחד.   בתיק העור  ה ה  ו  א   ( זה שפעם כבר כתבנו עליו ושהיה לנו על האופנוע, בתנועה, ועד היום יש בו הפתעות)   מצאנו נייר "בלנק"  של המשק.   למעלה  משורבט , בפיזור נפש ,  " ע ז ר ת   ה ו ר י ם " - סימן שהנייר הוא  מזמן היותנו מזכיר,   ובשורות המסומנות לכתב יד כתוב, בכתב ידנו,  נאום פרידה מהחברות ביום החברה איזשהו.   בטח שבראשון  ה ה ו א .             וזה לשון הנאום:
 חברות יקרות !    כל השנה אתן הכי מסכנות.  רומסים את כל חלומותיכן ומאווייכן.  תוקעים אתכן בכוח מאחורי הסירים, המגהצים והטוסיקים של הילדים !   חברות יקרות !   את כל המוות  הזה שכולנו עושים לכן במשך כל השנה  -   אנחנו נאכל היום בשמחה ובכוונה גדולה.   אנחנו נטעם את כל הריב והצרות והקשקושים  ואתן תתפשו את החיים בבטן .
  ק ה ל   נכבד !   בזה אנחנו פותחים את יום החברה  , האם והסבתא של יזרעאל.  ( הסבתא , זאת מי שטיוכקה היה קורא לה "חבתא סנה " )  וכשם שאתן עבורנו כל השנה -  כך נהיה אנחנו, זקנינו וטפנו -  עפר לכפות רגליכן הקדושות והעייפות.   סעו לשלום ותשכחו לבריאות את כל הצרות האלה.   כה לחי !    דרך צלחה !
 שלא בכוונה שבו עינינו לקרוא  ב ד י ו ק   מה שמודפס בכותרת של  ה"בלנק" של המשק  .  מודפס שם  :  ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י.    קב' יזרעאל.   קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ.   דאר  נע  גלבוע  .    טלפון עפולה   2349  .
 ב 67 כבר היה חיוג ישיר והמספר שלנו היה, למיטב זכרוננו,  065-94513-4   .  הנאום היה כתוב על טופס מיושן, נייר לקשקושים שלא חבל עליו.  עוד מה שאנחנו זוכרים, זה שהבנות ,בזמן שנסעו באוטובוסים, קיבלו ד"ש בתכנית לעקרת הבית, מפי זוהר אוריין.  
 כל זה , כעיקרון, היה רעיון טוב.  אנחנו לא כל כך מבינים למה הוא הפסיק להיות טוב.  אולי בגלל האגרסיביות של הצלחת הפמיניסטיות בכל העולם.      המספרים הנ"ל של הטלפון, מזכירים לנו את חשכת ימי הביניים ביזרעאל -  כשלא היו טלפונים לכולם.    על זה בתור תשתיות ובתור חרפה ובתור מה שאף אחד לא מתגעגע אליו, טפו, טפו טפו,  מתי שהוא אחר.

                                                                                    בקלנועיות חמורית


                                                                                           א   מ   ן  .  

אין תגובות:

פרסום תגובה