יום שבת, 25 ביולי 2015

על נסים ועל נפלאות בתשתית הביוב , בשלשה עניינים. 15


הסקירה הכללית על תשתיות בספר היובל מתחילה בקביעה המעניינת
שתשתיות  נחשבות באורח מסורתי  למשהו שהוא "באחריות של מישהו אחר" . 
מי זה ?  לנו תמיד יש תסביך ש"מישהו אחר " זה אנחנו.  אם כך, למה
מתחיל הביוב גם כן רק ב1996 ?  ועד אז הצטרכנו להתאפק ?   
מה שנכון-  נכון ,  ב1950 כמעט שלא היה שום ביוב  ביזרעאל.    
מהרפת והדיר זרם מה שזרם, הכל אל הואדי שבינינו לכפר.  אם זה התעצל,
אז זה הגיע אל ג'ונגל הבמבוק שהשתרג נפלאות (למה? למה ?) בצפון הדיר,
איפה שפעם היתה גם  משחטה  לעת מצוא וגם בור תחמיץ לעת מצוא 
וצפון מוצב הדיר במבצע סיני לעת מצוא ועכשו כביש הכניסה למשק.

כשהיינו פה , 11 חברה ,ל " עזרה " ב1950, לפני הנח"ל,  שלח אותנו ארמני,
איש הבנין, להניח קו ביוב  מחד"א  (הצריף) ,  ז"א מהמטבח,  ז"א ממין
בריכת ביוב מאולתרת שמתחת לצריף, שאספה את מה שבא מהכיורים
שבמטבח ומהחור של שטיפת הרצפה בחד"א -  זה החור שכולם שהיו
מתיישבים מעליו, היו נופלים לאחור ומקללים נורא.    עד אז, בחיים שלנו לא
ראינו צינור ביוב.  אבל ארמני כבר עבר שם יום קודם עם מתלם גדול
שעשה תעלה מתפתלת  בעומק 40 ס"מ -  מהחד"א לכיוון צפון.   
עד איפה זה ימשיך ? שאלנו.   עד שייגמרו לכם הצינורות בטון, הוא השיב.
זה הספיק, בערך עד האקליפטוס הגדול (עוד לא נולד)  .  הקו היה עקום ועלוב
אבל ארמני הרגיע ואמר שזה זמני וזה רק למה שיוצא מהמטבח ולא נורא.
עם כזה ביוב תשתית התחילה ההתיישבות על הגבעה הזאת.   על ביוב
למקלחת הציבורית ה ה י א  אין מה לדבר כי חוץ מואדי, גם שם לא היה כלום.

מי ששם לב לדברים משונים, בלתי מזוהים ובעיקר, לא נחוצים,  בטח ראה את
מבנה הבטון התקוע באמצע המדרון, בדרך ממגרשי הטניס למטה.  לפני 
שנקבר בסחף ולפני שהוסתר בצמחייה ולפני ששימש ,ר"ל, כמגורים לבהמות
לא כשרות, זה היה, או יותר נכון היתה ,מפלצת בטון בגובה 8 מטרים . 
חלקה העליון של המפלצת דומה לבריכה מרובעת וחלקה התחתון כפירמידה
הפוכה המסתיימת בשפיץ עבה לתוך הסלע.  באופן רשמי כונתה המפלצת
בשם "בור השיקוע".

שלש שנים אחרי שמצב הביוב היה ממש בלתי נסבל, ואנחנו כבר מרכז
הבנין פה, נסענו לחיפה והבאנו מחברת תיכנון תכנית כוללת לכל הביוב
ביזרעאל.   הרשת הונחה על ידי קבלן אמיתי ומשכה שפכים  מהרפת, מהבאסינים,
משני הפעוטונים הראשונים ומחדר האוכל   (הצריף) וגם מבית השימוש הציבורי
החדש  ה  ה ו א (לא יאומן, איך שגם הוא גמר בתור בית מוסיקה
הכל עד למפלצת בור השיקוע הזה.     אחרי שייבנה לתלפיות, אמור היה
הכל לזרום אל תוכו.  מעליו היתה אמורה להיקבע מעין מגרפה על גלגלים,
מגרפה שתנוע לאורכו.  פעם בשבוע היו צריכים לגרף  את מה שבא ,
מלמעלה החוצה ולמטה ומשם לקחת לאן שהוא  וזהו.

כך לא נגמרה ההתחלה.   הבור שיקוע הזה היה אמור להכיל ולשאת משקל
של עשרות טונות של מה שלא יהיה.   לכן צריך היה לחצוב בור ליסוד,
בור גדול כמו כל המפלצת.  בסלע נטו.   בשביל זה הביאו קבלן מיוחד
לחציבה, גם כן מחיפה.  הקומפרסורים ופטישי החציבה וכל שאר הבאגאז'
היו גדולים וכבדים  יותר מ10 טון.  הם ישבו טוב טוב על אוטו משא ענק
וענתיקה מלפני מלחמת העולם השנייה.   ל"סטודיבייקר "  הזה לא היו כבר
ברקסים ולא רדיאטור ולא טסט.  הוא היה רק הפלטפורמה שגוררים מאחורנית
עם כל הציוד.

לא היתה אז דרך להגיע אל האתר.  שתי הדרכים היחידות מלמעלה למטה,
היו דרך הג'יפים  ו"דרך המאסי הריס " שאף אחת מהן, אפילו לא התקרבה למקום.   
איכשהו, כמו בדרך בורמה, הצליחו להוריד את יחידת החציבה הזאת אל מקום
הבור שיקוע.  אבל לא יכלו להתקרב מספיק. גם סלעים, גם שיפוע וגם הכל.    
החברה שלנו הרימו ידיים וטרקטורים והסתלקו.     לפני שהספיקו להסתלק,
צרח עלינו  קבלן החציבה, בחורצ'יק לא צעיר, בזו הלשון : אתם טרקטוריסטים,
אתם ?! אתם סתם חרא.     לפני שהספקנו להרהר ג'ק רובינסון, הוא שלף
מנואלה מהקבינה, תחב אותה לפרצוף של המנוע של האוטו הישן הזה, דרך
הטמבון מניקל, עשה סיבוב וחצי והממותה התעוררה בחרחור שאגה אימתני. 
כמו טיל הוא קפץ לפנים, שם בגיר, בראשון,  וכל הממותה זזה את
ה 40 המטר החסרים וכל הסלעים והמדרון והפחד היו קטנים עליה.
את זה ראינו במו עינינו.   אומרים שגם את הדרך למעלה, בחזרה עד לכביש
הסולינג שנכנס אז למשק,  עלתה ה"סטודיבייקר" בכוחות עצמה, בלי ברקסים,
בלי רדיאטור ובלי טסט.  אמריקה.

למי שזה עדיין מעניין אותו :   למעשה, לא פעל הבור שיקוע הזה, בחיים שלו,
אפילו רגע אחד כמו שצריך.  המגרפה העליונה לא נבראה מעולם.  
השפכים זרמו לתוכו עד שנשפכו מלמעלה, סתם, עד שהבור נסתם לגמרי. 
אז כרתו את הצינור מהכניסה והשפכים חזרו לזרום חפשי במדרון.  כך שנים
הרבה, עד שסודרה שם בריכת החימצון הראשונה.  עליה יש לא רק ריח לא
טוב, אלא גם סיפור מאד לא טוב.     פעם עברה שם הדרך, למרגלות המדרון. 
בצד הדרך, בין הקוצים והתולדות, היתה  ב א ר   מ י ם   עתיקה ואמיתית,
בנוייה  אבנים שעומקה ,לפחות ,4 מטרים.  היא נקברה תחת בריכת החימצון,
עם או בלי לשים לב.  וחבל מאד מאד מאד מאד.

עניננו השלישי עם תשתית הביוב כבר נזכר פעמיים ברשימותינו.  
יום אחד, לפני 17 שנים נסתם הביוב בבריכה שבקו הראשי, על יד בן-דב. 
כשמיהרו לברר מה קורה כבר היה מאוחר :   הסתימה טסה בצינורות למעלה
ומילאה  בשפכים את המקלט שמול ברני ומני ותולי. המקלט הזה היה
במשך 10 שנים  הסטודיו שלנו, מלא ספרים וחזרות להצגות ונזילות גשם
והרבה שמחה ומה לא.   חצי משק היה שם בשביל לעזור לנו להוציא דברים
ולייבש.  אנחנו לא ראינו כמעט כלום כי הרגשנו כאילו חירבנו לנו על העיניים. 
אבל אנחנו זוכרים את זיוה וגדעון טלטש ואת ג'ימי ואת איזי ואת כל משפחתנו,
טובלים שם בביוב.   איריס שפירא אפילו הנציחה את הייבוש בתצלום הסטורי
של כל התלבשות שנשארו אצלנו מ"מישהו",  מתייבשות על הדשא.   ממש תשתית
תיעוד ביובית.


                                                                                 בקלנועיות חמורית

                                                                                       א מ ן .

אין תגובות:

פרסום תגובה