יום שבת, 25 ביולי 2015

על מה שאנשים צעירים מסוגלים להצהיר מבלי למצמץ. 17

   
קשה לנו לדעת מי, או כמה אנשים בכלל קוראים את מה שאנחנו כותבים בעלון . 
בכל מקרה,  לאלה שכן קוראים, מותר לספר שה "גרופים" הכי שרופים על הדברים
האלה  זה אנחנו בעצמנו.  אנחנו חוזרים ומעיינים ומחשבים כל מילה וכל זיכרון,
מה זה ומאיפה ולמה.   במבט אובייקטיבי, נראים הדברים חביבים מדי, נחמדים מדי. 
אנחנו יודעים שזה לא   מ מ ש    היה ככה  בהרבה מהתולדות ,שלא לדבר על
העמעום במידת  הדיוק או ההסכמה לגבי מה שאירע  איך ומתי.  

למשל, משך שנת 1957.   אנחנו זוכרים על בטוח  שהיה רע.  
חיטוט בעלונים ובפרוטוקולים מהאסיפה אינו מלמד יותר מדי :  
יש כמה תגובות על עזיבות.  בפרוטוקולים של האסיפה (או ה"שיחה ",
איך שקראו לזה),  חוזר על עצמו ביטוי לאקוני רב תעלומה , "השיחה שמעה
ואישרה את האינפורמציה מהמזכירות . " (נקודה ואידך זיל  גמור )   .   
גם אנחנו כתבנו בעלון משהו שחלק צוטט ממנו בספר   היובל  , וזה נראה כמו
צעקה  מחרישת אזניים , אבל בלי שמות או תאריכים.    איכפת לנו לאזכר את השנה
הזאת גם מפני שבה, בפעם הראשונה מתוך שלש, לפחות, החליפו לנו את הקיבוץ
כמו שמושכים לך שטיח מתחת לרגליים ואתה נופל על הפנים.      

בשנה הזאת, קצת לפני ותיכף אחרי מבצע סיני, קמו ועזבו כל מי שנותר מהפלמ"ח,
למעט שלשה.  כמעט כל "תל-גזר ", כמעט כל "מעין- ברוך" ו חלק מ"כנרות ". 
גרעין  "הגליל" רק הגיע ולפני שהספקנו להגיד שלום לבואו, אמרנו שלום
ללכת רובו. האנגלוסכסים אולי יבואו ואולי לא וגם על זה עוד התווכחו  פה. 
הכשרת  "צמרת" עוד היו באמצע התיכון.   בתאריך כלשהו נותרו ביזרעאל
פחות מ 50 חברים  (כמה ?  כמה פחות ? ) וזהו.  היה מסע שיכנועים שיחזרו.  
היה מסע התדפקות  על דלתות צעירים מהתנועה הקיבוצית, לבוא ולהיות אתנו
עד יעבור זעם.   כמה וכמה הגיעו, משפחות ובודדים  והאיחוד גם הכריח את
גרעין "הגליל" להשלים אותנו ולא לאכלס את עין רדיאן.  

כל זה לקח המון זמן.  במשך ההמון זמן הזה עזבו, בין השאר, במכה אחת 12
( שתים עשרה)  משפחות ותיקות עם ילדים , אירוע שהותיר אצלנו, אישית,
זכרון לא יימחה.   היתה אז תקופה ארורה, בה אנשים פחדו לנסוע מכאן ליותר
מיום, כי למחרתו אולי לא ימצאו את השכנים מימין ומשמאל.  היו חברים
שנסעו אל משפחתם והודיעו על עזיבה בטלפון או במברק, כי לא יכלו לשאת
את המבטים.  כל החברותא הנפלאה של המרפסת ההסטורית של חד"א הראשון, 
עברה אל המרפסת של רוחמה והרן בערב ,בחולון , ולגראז' של אבא של הרן,
בדרום ת"א, במשך היום.  גם להם זה לא היה נחמד.   
חלקם דבוק היטב אחד לשני עד היום.

אבל האירוע הזכור לנו יותר מאחרים, משום מה,  התרחש ערב אחד
ב"בית החמישי" בחדרם של שלומית ורפי ויזר.     ה"איחוד" שלח את אליעזר
שושני, איש יפעת ואיש מטה הפלמ"ח ולימים גם מזכיר ה"איחוד", לברר מה
יהיה בתכל'ס.  ( אחרי  ששוחחנו עכשו עם כמה  מהמשתתפים,   אנחנו מעדיפים
לדווח א י ש י  ת,  רק על הזכרון של עצמנו ,שם ואז. )  
אליעזר שושני הגיע ופגש בחדר בכתריסר חברות וחברים. 
חברי גרעין "כנרות" זומנו לחוד .  סביר להניח שהאיחוד רצה לברר אפשרות
של העברת הגרעין הזה למקום אחר, בתהליך "ניקוי" יזרעאל משרידיה המיואשים.   


שאלתו הראשונה של אליעזר שושני היתה :    האם יש פה פלמחאים ? 
היה רגע של חיוך מריר ונרמז לו שזו לא שאלה טובה.   אחר כך אמר:
תגידו לי, אתם תישארו פה ? מה יהיה ?        היתה שתיקה מעיקה. 
אחרי כמה דקות אמר אילון הלוי : " אני נשאר פה אפילו אם כולם  כאן עוזבים."  
אחרים ,אולי יותר מיושבים בדעתם וגם זהירים, מלמלו שהם עוד לא בטוחים ,
אבל לפחות הגיעו לפגישה ומי שלא הגיע בטח יעזוב.     אחר כך אמרנו
אנחנו משהו כמו:  מה שאילון אמר כולל גם אותנו. 
יותר, אנחנו לא זוכרים שמישהו אמר משהו  שחשוב לזכור מהאירוע.

גם אחרים שהיו אז בחדר של שלומית ורפי , זוכרים את האירוע, ממנו נותרו
היום במשק רק שבעה, אבל לא בדיוק זוכרים מי אמר מה ולמה. 
אילון בעצמו זוכר שאמר כאלה דברים, אבל לא בטוח איפה ומתי.
אנחנו חושבים שזה מה שאנחנו זוכרים, אחרי 42 שנים.  פצ'י משוכנע ש"כנרות"
בכלל לא ישבו עם אליעזר שושני, אלא ערב לאחר הפגישה הזאת  - 
עם שייע וחברי מזכירות אחרים .  

אליעזר שושני חזר לבית האדום ,על שפת ימה של תל אביב ודיווח למזכירות
האיחוד מה שהוא הבין מכל הסיפור. אנחנו לא יודעים מה סיפר. 
אבל  בתגובה, הם הזרימו אלינו את זמרה ומשפחתה ואת סיני ומרתה מגניגר
ועוד כמה וכמה וכאמור את גרעין "הגליל".

הפעם השנייה שבה החליפו לנו את הקיבוץ, היתה כשחזרנו משליחות ברודזיה,
בסוף    1961 , ומצאנו בבית יותר אנשים שאנחנו לא מכירים, מאשר אנשים
שיודעים בכלל מי אנחנו.   הפעם השלישית היתה בפסטיבל קריסת
"אלאקס" ב1984  . איך שלא יהיה, עדיין, השנה הכי לא אהודה היא 1957.   
אפילו רק מפני ששני אנשים בני 25, רווקים, קמו ותקעו הצהרה כזאת מבלי
למצמץ.   

 כיום אנחנו לא מבקשים  מאף אחד להישאר פה, כמו שעשינו אז. 
אבל למי שלא מוכר לו כל הנ"ל, אנחנו מוכרחים להגיד שהשוואה של 1957  ל 1999  
ביזרעאל היא ממש מצחיקה. נכון   להיום ,קיבוץ יזרעאל הוא עסק טוב מאד וגם
כדאי (ולזה עוד נגיע מתי שהוא)  בתור סידור בחיים.   שנת 1957 , בהקשר
לנחמדות של החיים,  לא שווה אפילו בשביל להיזכר. רק אם לא חבל על הזמן.

וזה די מובן שאנחנו מתייחסים אליה בחוסר געגועים נחרץ.



                                                                                       בקלנועיות חמורית

                                                                                            א  מ  ן  .

אין תגובות:

פרסום תגובה