יום שבת, 25 ביולי 2015

היה הייתה צבת הסדן, דין דן ! דין דן ! 23


יום אחד, לפני כשלש שנים, נכנסה למשק בחורה אחת.   
היא הסתכלה על הכל כאילו שהיא לא יודעת מה ,בעצם ,היא
מחפשת פה.   כששאלו אותה , מה בדיוק ?  אמרה :  " אני מקנדה. 
אבא שלי, יצחק לוין, היה ממייסדי המקום. "      אף אחד לא ידע
על מי היא מדברת ואת חזי ודני היא לא הצליחה לתפוש והיא חזרה
כלעומת שבאה , יוצאת מעמנו בפחי נפש, יש להניח.


זאת היתה בתו של פולמוח,  הפלמח"ניק , ראשון המסגרים ביזרעאל ,   
(כאשר היינו עדיין  "זרעין") , בחור צנום עם שפמפם ,שהיגר לקנדה
ונהייה שם כומר נוצרי.  זה מה שהיה ידוע ומקובל לחשוב אודותיו.  
פולמוח היה , מן הסתם ,הראשון כאן להתיז גיצים בהלמות פטיש
בברזל מלובן על הסדן ה ה ו א .


כיום  ניצב הסדן בתור חצי גרוטאה במסגריה -  רק חצי, כי ישראל מור
טוען שלפעמים הוא עוד משתמש בו, אף על פי שכמה וכמה אספנים
מומחים כבר שמעו עליו והיו פה וביקשו לקנות אותו.  
הסדן ובסיסו נמצאים כבר לא במסגרייה, כי שם לא צריך אותם
כל כך, אלא בתא שבין  המסגרייה לפינת הסיכה  , בסככה שהתחילה
כסככת טרקטורים ואחר כך גם היתה מוסך וגם מסגריה , עד שנהייתה
מה שהיא עכשיו.


לא פחות עתיר משמעויות ואוצר זכרונות, הוא בסיס הסדן.   
בדרך כלל   עומד כל סדן על גזע עץ שנוסר במיוחד לצורך זה, ממה
שהיה פעם עץ גבוה וישר ועבה.   הסדן הזה מונח למעצבה על
חמשים גזרי קרשים שחוברו להם יחדו  בעמידה לכדי רבוע כמו בלוק,
בעזרת שתי רצועות חבק, עשויות אף הן מלוחות או שברי ארונות
שנמצאו אז בכפר למכביר.    גזרי הקרשים הם סיפור בפני עצמו.


כשעלו לכפר, לא היה פה שום קרש חדש.   כל מה שהיה בצורת קרשים
היו דלתות זרוקות, רהיטים נושנים של תושביו הערביים של הכפר
ובעיקר  -   אלפי הקרשים שתמכו את גגות ה"חושות".    את הגגות
עשו כך : על הקירות  הניחו ברווחים קבועים סידרת קורות של ששה 
על שנים עשרה סנטימטר, עליהם דפקו מעין "רצפה " של בוסים יבשים 
 ( או במבוקים דקים)  הכל במסמרים של שלשה או ארבעה ס"מ. 

  על זה היו מורחים בשכבות חומר את הגג עצמו, חומר עשוי בוץ,
זבל בהמות ותבן בתערובת מיוחדת שעושה את כל ה"חושות " בארץ
שייראו אותו דבר , עם אותו ריח ואותו ניחוח  .   אם תפגשו ,בדרך נס,
שריד של קרש שש על שתים עשרה עם המון מסמרים חלודים בצד
אחד, קרש הצבוע בכחול מגרש שדים  -   אז הוא מהגגות האלה.


הקרש היהודי היה תמיד  חמש על עשר ובכלל קראו לו קראש   .  
גזרי הקרשים, מהם עשוי בסיס הסדן  ה  ז  ה   הם משהו כמו שש
על שתים עשרה   וצריך להניח כי נלקחו ישר מאיזה  גג של "חושה" .

הסדן נראה טוב כמו חדש, עשוי פלדה משובחת, תוצרת "סקודה"
המוטבעת עליו עם הסמל המפורסם.   גם מספר פריט יש
עליו : 8985 VS    .  לדעתנו הוא קרוב ל100 שנים בגילו.  לעומתו,
נראה הבסיס בן ה 51 , כשעקבות כל השנים חרותות על פניו,
סדקים,תערובת של חלודה ואבק ונתזי גיצים שקרשו, הכל מין חום
צהבהב.  אם עוצמים את העינים ומאמצים את חוש הריח, אפשר גם
להריח את אלפי הליטרים של הזיעה שנטפו על הסדן ובסיסו. עם חוש
האזנה רב דמיון השראה, אפשר גם לשמוע את הלמות  הפטישים החזקה
והקהה, המכריזה על עצמה -  כאן עבדו נפחים  על סדן.


והניפו את פטישי החמשה וששה קילו על המטילים המלובנים :    פולמוח,
ראובן אורני, חנניה, איסרטיוכקה, דרור, זונדלפיסטול,ג'ימיג'רי הדר,
ישראל מור,מיכאל שני ובנג'י.  בטח שכחנו כמה ואתם אלף הסליחות. 
שלשה, לפחות , מהרשימה הם כבר ז"ל.

פרשה בפני עצמה היא סביבתו ההסטורית של הסדן הזה.   בכפר
היתה המסגריה, חצייה ב"חושה " וחצייה בחוץ לפני החושה  במרכז
הכפר, ליד הגנרטור והמוסך והטרקטורים.   כשעברו אל הגבעה הזאת,
היה ברור שהמבנה הראשון יהיה זמני וארעי לגמרי וכך הוא גם נראה
כמה שנים טובות.   המסגרייה ה ז א ת  עמדה איפה שהיום הדשא
והפרגולה  (מה יהיה אתה ?)  שממול למפעל.   שלדה היה עשוי קרשים
בצבע כחול נגד שדים.  גגה היה עשוי פח גלים משומש ודולף.  
כל קירותיה היו מדופנים בשפע דלתות  של חושות, בצבעי טורקיז 
וכחול (נגד שדים)  כשהרצפה, חלקה בלטות משומשות וחלקה סתם עפר
מהודק בנעלי עבודה, מגפיים וכולי.

בין כל הציוד הנלווה שם היו :  דוד קרביד, (כשממלאים בו קרביד
ושופכים גם מים וסוגרים מהר מאד -   אז יש גז אצטילן להלחמה.  
הדוד הזה התפוצץ ועוד איך (במו נוכחותנו) וזה לא היה קול פיצוץ אלא
מין נשיפה אדירה כמו של לויתן המפריח סילון.  כמו כן היו בשימוש
שולחן מפוח לפחמים , קורנסים, צבתות לנפחים, חבית מים לקירור
מהיר ומקדחה חשמלית סטטית  שהיה כתוב עליה שהיא שייכת
לאימפריה הבריטית בקניה-אוגנדה-טנגנייקה.

גם טרנספורמטור  וגנרטור ריתוך היו, גם הם לא צעירים.     
אז עוד לא היה בסביבה כלום (כמו אסם התבואות, או המפעל),
וכל סביבת המסגרייה הייתה מכוסה גרוטאות, מחרשות ישנות,
סתם כלים חקלאיים בלתי מזוהים וכולי.


כמו שהמרפסת ההסטורית בחד"א הישן   ה  ה  ו  א  
הייתה בית ועד בערבים,  כך היתה המסגרייה   ה  ה  י  א   
מרכז היומיום לגברים.  שם עשו פיפי בבוקר. שם חיפשו את
מישהו או שאלו אם ראו אותו.   שם התייעצו איך עושים מה 
ומשם הלכו בשעה  חמש לאכול את הארוחת  ארבע -  חיסול כל
הלחם והשום והתה והריבה של כל הקיבוץ עד מחר בבוקר ,
כולל סיכום אירועי היום שהיה ידוע עליהם איכשהו.


רגע . עוד לא גמרנו עם הסדן.    בגלל משקלו  (קרוב ל100 קילו?!) 
שימש זה כאתגר לכל מיני גבורות ומבחני כושר וחניכה.   שליימה
באום (ז"ל)  שהיה בא הנה המון לבקר את החברה  ובכלל, לא היה
מחמיץ את הרמת הסדן, הנחתו על הרצפה והרמתו בחזרה על הבסיס.   
זה היה בריון אמיתי,  לא רק סתם אחד ממייסדי ה101  ( מפי דני הרפז).  
זונדל היה תובע מכל מי שרצה לעבוד במסגרייה או במוסך, שקודם
ירים את הסדן, או שילך מפה.  


פעם היה פה ז'לוב לא קטן, קראו לו יופי אפטרואט, מגרעין "אלון" 
הדרום אפריקאי.  גם  יופי  נקלע לשם כשזונדל  עשה צחוק מכולם
עם הסיפור של להרים את הסדן .   כששמע יופי על מה מדובר, ניגש,
הניף את הסדן קצת יותר מדי למעלה וניגש אל זונדל לשאול אותו עם
זה בסדר.   זונדל, בחור די כהה, החויר כמו סופרקריל 2000  וגמגם
אל יופי שהוא יכול לעבוד איפה שהוא רוצה, העיקר שיוריד כבר
את הסדן.   (את זה ראה סוסקין במו עיניו ) . אבל יופי הלך לעבוד ברפת.

 אנחנו לא מסוגלים להתאפק מלפלוט משהו אחר בענין זה:  
מדובר על עידן שבו עבודה קשה מאד לא הייתה נחלתם הפרטית של
פרייארים, אלא חזון כולנו לתפארת הציונות הסוציאליסטית. בבית
החינוך לילדי עובדים שבצפון תל אביב, איפה שחונכנו עד גיל 14
ויצאנו מורעלים לגמרי על קיבוץ ועל התיישבות, הכריחו אותנו,
באחד במאי , לשיר במקהלה של ארבעה קולות את השיר הזה  :


                                    חושלים פה, חושלים פה לילות וימים,
                                    טבעות לשלשלת אנו משלימים.
                                    חושלים וחושלים וחושלים פה בלי הרף
                                    מניין טבעות   לשלשלת , פה נרב
                                    עדי תושלם.   עדי תושלם.



                                                            בקלנועיות חמורית

                                                                        א  מ  ן .

אין תגובות:

פרסום תגובה