יום שבת, 25 ביולי 2015

על קולות ורעשים למיניהם, עלינו ועל קול יזרעאל ובכל מקום



ביום רביעי  כ"ב בכסלו תש"ס, כותבת   בעיתון שאנחנו קוראים, 
גברת  אחת, שקוראים לה " ברכה בודקת צרכנות כמו שצריך " : 
"יצא לי להכיר מקרוב אדם, שהיעדר השמיעה שלו גובל בחירשות
(במיוחד אם משמיעים באזניו אמירות שאינן לרוחו), ועל כל בקשה יש
לו מענה אוטומטי:    "מ ה ??? " .   לעומת זאת, כשהוא הולך
לישון  שמיעתו מתחדדת במפתיע, ואפילו יתוש שמתעטש בקצה הרחוב
מקפיץ אותו מהמיטה"  …….   

את קטע העיתון הנ"ל הושיטה לנו אשתנו, עינה האחת צוחקת ועינה 
השנייה בוחנת ואמרה:  מי זאת ברכה ומאיפה ההיכרות האינטימית
הזאת ?!   אנחנו כבר בני ששים ושבע, אבל בכל זאת ניתרנו ל"דום"
ונשבענו בכל היקר והקדוש כי אין לנו ולא היה לנו וגם לא יהיה לנו
שום צל של מושג מי זאת ברכה שבודקת צרכנות כמו שצריך, ושבכלל
אנחנו והצרכנות     מ מ ש   לא מחוברים, שככה נחייה , עם ברכה או בלי.

שומעים טוב יותר או טוב פחות  -  גם לרעשים ולקולות  יש תולדות
וחיים וכבוד  משלהם . אנחנו ממהרים למנות אותם כאן ואפילו להתלונן,
על כמה וכמה מהם,  מה שבא הכי מהר.      פעם, לפני הסלקומים
והמוטורולות, היו כאן חברה שיכלו לשוחח חפשי מהדיר עד למעיין,
זה בשעות הבוקר המוקדמות --  הכל בצעקות לא נורמליות, אבל ברורות. 
שום אוטו ושום אוירון לא הפריעו אז לשלווה החקלאית  והפסטורלית 
של תקשורת הצעקות שבין גואלי השממה.   

אנשי גבע יכלו לכוון את השעונים כל יום באחת עשרה וחצי  לפני
הצהריים, כי ה"גונג" של יזרעאל תמיד צלצל לאכול בשעה הזאת (בערך) .   
בנגריה יש עוד שתי מכונות מתוצרת "צוקרמן" , שעשו אותן ב1935 (?!) .  
שתים עשרה שנים עבדנו על ידן בפרך.  הרופא אזניים שאישר לנו את
המכשירי שמיעה,  נשבע שבגללן הלכו לנו האזניים.  אגב, המכונות
האלה הגיעו ליזרעאל  בתוך קומפלט נגריה שלם ומושלם, ישר
ממחסני הבריטים בסרפנד.  לפעמים היו מפעילים  את כל המכונות
ביחד  דיקט ואפריכט וקומבינירט ובנדזייג וזאת היתה חרדת אלהים 
אמיתית ומזל שהנגרייה   ה ה י א   היתה  הדבר הכי רחוק  מכל דבר.

ענף הנוי של היום, דואג להצטייד במכסחות דשא, לא חשוב איזה, העיקר
מה שחשוב   כמה הן מרעישות.  מה יותר רעש, יותר טוב.   אנחנו,
שבפנסיונריה מותר לנו כבר רשמית, לישון בין שתיים לארבע בכל
יום, פשוט לא מסוגלים להירדם אם המכסחת לא מפריעה לנו בהתחלה.
ואם לא היא, אז הטייסים הנחמדים מרמת דוד, שבכל יום אחרי ארוחת
הצהריים שלנו, נוהגים להשמיע איזה בום על קולי  בעד נגד
"שלפשטונדה" של  צדיקים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד.

אם בטייסים עסקינן,  אז נזכיר את הרעש הכי גדול ששמענו פה:    
פעם ,המגרש רוגבי עוד היה סתם שדה פלחה כשר למהדרין.   בקיץ,
שמו שם מתבן קש גדול, שיהיה.    יום אחד אחרי ארוחת בוקר, 
נטפלו למתבן הזה חמשה מטוסי מיראז'.  בלי הודעה מוקדמת,
החליטו הטייסים העליזים לעשות מטווח צלילה על המתבן.  במשך
רבע שעה היינו בהפצצה על יבש, משהו  שהאזניים שלנו זוכרות
עד היום.

זה לא חכמה לסבול מרעש שיש בו הרבה דציבלים.  פעם היה רעש עם
מעט דציבלים, אבל עם הרבה נזק לאיכות הסביבה.   כשהשוק בעפולה
היה בטוסיק של גלילי, בין תחנת הרכבת  לבין בית החרושת לקרח
שמעבר לכביש,  אז החקלאים התענכיים שגידלו ירקות ועופות 
היו ממהרים לתפוש שם  באסטה  ביום שוק וכל המקדים הרי זה משובח.   
לכן, החל משלש לפנות בוקר, יכולת לשמוע (ועוד איך) את  השעט הקל
של פרסות החמור או הפרידה  העושים את דרכם מהצומת לכיוון עפולה.  
אמבולנס או משטרה שצופרים את הדרך הזאת  היום  זה לוקח להם
חמש שניות מקסימום.     העגלה של התענכי היתה עושה את
זה בלפחות עשר דקות , כשטרנזיסטור שצורח בפרסית, מלווה את
הקלאפ קלאפ  המעודן עד שהעצבים של המעיים רוצים לעוף החוצה
דרך האזניים.  ככה בכל יום שוק.

היה פה גם אחד, ג'רלד.  כ ש ה ו א   היה מתעטש, לא עלינו,  אז חוטי
החשמל  היו מתנדנדים ונוגעים אחד בשני ועושים קצרים.

ובחזרה אל ספר היובל, בו אנחנו מעיינים לפעמים . בעמ' 71 ,שם,  
מצויות שתי תמונות , זכר לרעש אמיתי עם פחד מוות שעשה פה ההאנטר
הירדני השחור ההוא.   במוזיאון ח"א בבאר שבע, אפשר לראות אחד כזה.  
בהחלט אוירון גדול שעושה רעש גדול.   ביום השני של מלחמת ששת
הימים, הוא טס לפנות בוקר להפציץ את רמת דוד.  אבל הוא ברח משם
מהר, לפני שעשה משהו.  בדרך חזרה הוא נפטר עלינו מקצת תחמושת
של שני תותחי ה 30 מ"מ שלו.    הוא צלל עלינו מכיוון ה 1000  , פגע
בקוטג' אחד, הרס שם את החדר של יהודה קפלן, שבר את כל הבקבוקים
שיוכבד צדקוני אספה כל החיים שלה וגם הכניס כדור אחד לחדר של רחל ק.

אחר כך הוא חירב לגמרי את הבית ילדים שמול גן זמיר וחדר אחד
בפעוטון-גנון של היום.  אחר כך הוא עשה מסננת מהגג של חדר האוכל
השני והפך לתל את כל מחסן הבקבוקים של המרפאה.   החברה אספו
כאן איזה 70 תרמילים של תותחי ההאנטר.  רעש לא יותר קטן עשה אז בנג'י
שהיה בתצפית נגד מטוסים, על בריכת המים.    הוא צרח עד לשמיים
משהו בענין איזה  חוטים   של טלפון שנותקו.     אנחנו שמענו הכל
וראינו את גחונו של ההאנטר מעמדת התותח נ"ט 75 מ"מ שהיתה לפני
האקליפטוסים  שליד הגד"ש.     זה לא היה התותח שלנו  (סיקס-פאונדר
ששכב במוקבלה), אלא תותח שהביאו כתגבורת מחיפה.   כל הסיפור
לקח שלש שניות וזהו.


לא נרחיב הרבה ורק נזכיר את שאר גיבורי הרעש האמיתיים : 
ה  self   של הרפת שמעיר אותנו לנצח בכל בוקר,  הטווסים, כשבא להם,
הדיסקו (כשהיה במועדון של חד"א הקודם)  ,הריקודים של החתונות
בבריכה, הזיקוקים של החתונות באולם החתונות שאחרי הקלאב-מארקט
בעפולה, הקטפות שמגרזים בבוקר והמנוע של המזלג "אינטרנאש".  גם
החצרן ילדים עם הכביסה שלו.  כמובן  שאין צורך להזכיר את צפצופי הרוורס
של האוטוזבל.

ולסיכום נאמר: כל זה מעצבן מאד אבל גם ממלא סיפוק מפני שאיפה שיש
רעש יש גם "אקשן" של חיים,  אפילו לא כל כך רעים.  את הרעשים  
ה א ל ה   אנחנו יכולים לשמוע טוב גם היום  חרף החירשות. 

כמה תיקונים ותוספות לרשימות קודמות :

  א.   ברשימה על  "הכשרת מעין ברוך"  כתבנו שפלונית ,חנה קיטנפלוין,
        באה כקטינה להיות פה כשהגענו ממעין ברוך.   יגאל בנטוב, אחד
        מהחבורה  ה ה י א  מתקן ואומר שחנה היתה פה כבר שנה קודם, עם
        ה 11   חברה ,שהיינו פה ,לפני הצבא  והיא חזרה אתם ממעין  - ברוך,
        הנה , דרך תל-יוסף.

ב.     בעקבות הרשימה על המסגריה ועל הסדן  ה ה ו א,  מעירה דורית פינק:  
1.     פעם היה כאן   אחד הרצל, מדרום אפריקה, גורילה בגודל ממותה.        
        הוא היה מרים את הסדן   ומשתמש בשפיץ שלו  בשביל לחטט טוב
        טוב באזניים.  
2.      מרשימת המסגרים שהיכו על הסדן, נשמט שמו של אחד, טוביה. 
      הגימיק שלו היה להסתובב כל היום עם שרוולים ארוכים
      ולא מכופתרים.   כשמישהו היה מתקרב, היה טוביה ממהר
      לקראתו להושיט יד לשלום והיה שולף מהשרוול, במקום כף יד,
   HOOK      מפחיד  וגם מגעיל.

אנחנו שוברים את המלה של עצמנו ואומרים משהו על כדורגל.   
אנחנו נולדנו להפועל ת"א, לפני כך וכך שנים.   השוער אז היה מליקה
(ועוד דיברו על ברגר)  , המגינים היו מלמד ובוצ'קה שאף אחד לא
עבר אותם חי.   החלוץ המרכזי היה אייזיק  צ'צ'יק והקיצונים  דוקטור
ומייטנר.   

 מאז זרמו הרבה מים וגם פיפי בירקון, שליד איצטדיון המכבייה, שלא היו
בו בכלל שירותים.   כמו כל העם הזה בושנו ונכלמנו, לפני שבועיים,
במשחק נגד דנמרק.   אחרי זה לא התאפקנו וצפינו בכל המשחק של הפועל
תל אביב נגד הפועל פתח -תקוה.   חוץ מהגול המטומטם שלא הגיע לאף אחד,   
מה יש לדבר ?  עם מגינים כאלה כמו של שתי הקבוצות -  לא היינו סופגים
מדנמרק אפילו שער אחד.   אז למה כן חטפנו ?  למה ?  
למה שמו נגד דנמרק, בהגנה ,דוקא ג'וקים מסוממים שזוחלים ברוורס ?



נ. ב.   :  את הרעש של האוהדים במשחקים  א  ז   באיצטדיון המכבייה,
היו שומעים היטיב  בכל צפון תל אביב  -  בלי שום רמקולים .

                                                                        בקלנועיות חמורית

                                                                                      א  מ  ן  .

אין תגובות:

פרסום תגובה