בכפר, עוד לפני הגבעה הזאת, אבל אחרי שזה הפסיק להיות משלט
נגד העירקים שבקצה הפרדס ונהייה סתם קיבוץ, היו שומרים רק על
הכבשים ועל הקצת תרנגולות. על אנשים לא חשבו שצריך לשמור
ממשהו. הבודקע של אז היתה מין חבית גדולה, או מין אוהל עשוי
פחים לדיפון עמדות . היא היתה מסתכלת על הכבשים והשומרים
היו בתוכה. כשהיינו פה עוד לפני הנח"ל, יצא לנו לשמור שם,
לפחות לילה אחד ז"ל עם שרקה השחורה. היא היתה ליצנית גדולה
ולא נתנה לישון. לא מה שאתם חושבים. עוד לילה אחד, אנחנו זוכרים
טוב מאד, שמרנו עם יריב בלול החדש, על הגבעה. היינו צריכים ללכת
לשם , בחושך , כמעט קילומטר (לאיפה שהיום בין המחסן נוי
למשרדי הבנין ) ולהיות שם כל הלילה ולשמור על אפרוחים שלא יקרה להם
כלום ולאכול כלום עד הבוקר.
בשנים ה ה ן כאן על הגבעה, גם כן שמרו בעיקר על הרפת, על הדיר
ועל הלול. גם על מעט הילדים . בשביל זה היו שומרות לילה מיוחדות,
פרק מפואר כשלעצמו בתולדות השמירה ביזרעאל.
אנחנו זוכרים שהיה צריך לעלות למעלה (רפת ודיר) לפני חשיכה,
להתמקם במתבן, או על בור התחמיץ או בכל מקום שהוא, שלא יראו אותנו.
אחד היה עולה קודם. שני היה עולה אחר כך ונשאר לבד עד זריחה.
לפעמים היו עושים פטרולים סביב הרפת והדיר. באמצע הלילה היתה
שומרת אמיצה מביאה תיבת אוכל כלשהו לחדר החולבים ברפת ואז היה
קצת הווי שומרים ושומרות ואחר כך בחזרה למארב בטן.
זה מתי שמוישלה אוריון ואבנר זמרוני הלכו מהרפת הישנה לכיוון בור
התחמיץ. רוצחים שארבו אחרי מתבן (שהיום איננו) ירו בהם ממרחק
15 מטר , הרגו את מוישלה ופצעו את אבנר זמרוני בטוסיק. הם נתנו
לאבנר מכה בקת הרובה על הראש, חשבו שגם הוא מת ורק לקחו את הנשק
והסתלקו. לקטע שתיכף אחרי זה היינו שותפים א י ש י ת וגם הבאנו אותו
מפי אחת הדמויות של הצגת ה 50 (זאת ש ל א הוצגה) .
אחרי זה נהפכה יזרעאל למקום שמור טוב טוב. גדר של שלש קונצרטינות
תייל הקיפה את כל המשק ובלילה לא יכלו להיכנס וגם בקושי היו נותנים.
ליד הגדר הוצבו עמודי תאורה עם שלשה ואפילו ארבעה פנסי מכוניות על
כל עמוד. הפנסים כוונו כך שכל מי שהתקרב 200 מטר מהגדר, היה מואר.
נוסף לזה נמתחו כבלים לאורך מרבית הגדר. קשורים אל הכבלים
בשרשראות, יכלו כלבים נוראים לרוץ לאורך כל הגדר. בגלל הכלבים האלה
יצא ליזרעאל שם איום ונורא בקרב כל הגנבים מכל הסביבה והעמים.
כלב אחד נשך לפצ'י את התחת. כלב שני הוריד לאילון חצי אצבע.
אבל גם את זה פרצו פעם. גנבים. שני השומרים ישבו במתבן שבתוך הדיר.
כאשר יצא האחד לאכול, נשאר שם רק מנצ'ו. פתאום התרוממו איזה עשרה
ערבים מכל מקום והתחילו להעיז את העדר החוצה. הם לא חשבו, כנראה
שיש עוד שומר. מנצ'ו (ישראל כספי) הפלמחניק, ירה לעברם ברובהו וגם
ירה לעבר הקיבוץ באויר. כולם היו שם די מהר ובסוף לא קרה כלום, חוץ
מזה שהגנבים עברו את הגדר איפה שלא היה שום כלב בכלל , לא לנשוך
בתחת ולא להוריד חצי אצבע.
סידור שמירה מעניין היה לשומרות , כשבגן אלון (בכניסה מצפון) התקינו
אינטרקום שאפשר היה לשמוע מאיפה בוכים. אפשר היה גם לבכות בחזרה
משהו שהילדים ישמעו. הקולות האלה שיצאו בחושך מהקיר באמצע הלילה
עשו לכמה וכמה ילדים אז, בלינה המשותפת, טראומה רצינית. אבל השומרות
לא נחו וכל הזמן רצו בחושך ובבוץ כמו משוגעות, ממקום למקום, גם
לקרוא לאמהות וגם להביא אליהן ילדים וזה היה סיוט לא קטן
שגם הוא מאבות הלינה המשפחתית .
ושלא לדבר על לעשות צ'יפס לשומרים.
כשהיה כאן כבר כל כך מאובטח התחילו לסדר לשומרים עבודה.
(ממילא הם לא עושים כלום כל הלילה). כשומרים חיסלנו אחרי מסיבות,
הובלנו ארגזים ריקים מהמטבח ללול ה ה ו א , חילקנו תערובת לפרות,
עזרנו לאילים להרביע כבשים (לא מה שאתם חושבים) , הובלנו כביסת
ילדים, יצאנו לשטחים לפתוח ולסגור שיברים, הערנו רשימה גדולה של
משכימי קום ואת כ ל המשק ב6.00 בבוקר, השגחנו על האומנות בלול,
הובלנו חלב למטבח ,לפנות בוקר, וגם הרתחנו אותו בשביל הבתי ילדים .
גם עשינו צ'יפס ואוכל לשומרות לילה ולכל מיני צפרי לילה שלא ישנים
טוב בלילה בלי לזלול צ'יפס או לבלבל את המוח למישהו.
כל זה עוד בעידן חדר האוכל הראשון ואולי גם השני, כששומרים טיילו
דוקא באיזורי מגורים והיו מאירים את הלמטה של הבתים, לראות אם
אין שם מטעני חבלה. בתקופה של השלישי, כבר היה כביש הכניסה למשק
מדרום מזרח. את כל הגדר המצויינת ה ה י א כבר פרצו עשרות פעמים
כשגדלנו ובנינו ושוב לא היתה גדר. מתי שהוא עשו שער ובודקע על יד
המאגר וכל העייסק של השומרים עבר לשם וככה נגמר גם הפרק של צפרי
הלילה והצ'יפס אצל השומרים וזהו .
מי ששורדים עוד מלפני 51 שנים הם שניים:
1. השיטה של "לשמור שבוע". גם כשמנסים לסדר אחרת – עדיין
מתייחסים ל"שבוע שמירה" , למשל : " בשבוע הבא אני שומר
ואני לא יכול לעשות תורנות ערב בחדר האוכל כל השבוע.."
2. הכינוי "בודקע" לביתן השומרים, שריד למורשת זמנים אחרים,
שתהילתם חלפה, בהם עשוייה היתה הבודקע להיקרא גם " נוקטה".
ואם בימי תהילה שחלפו, עסקינן, לא נבליג ונזכיר כי פעם פעם,בכדי
להיות שומר עברי היית צריך לדעת, לפחות ארבעה דברים :
איפה נמצאת הקאסיופיאה , איתות מורס, פאזאצטא, ואת "אנשי פאנפילוב"
בעל פה. היום, אם מצלצלים לבודקע של השומרים, אז עונה לך אחד,
קוראים לו בוריס , שהמבטא שלו ושל באורג'אן מומיש אולי
(מי שיודע על מה מדברים) הם מאותה מולדת. אבל היום אנחנו לא יודעים,
אפילו, איך הבוריס הזה נראה. אנחנו מקווים שלפחות הוא יתן לנו
לעבור בשער בלי בעיות.
כי היום, שמירה זה,אם אנחנו זוכרים נכון, לסגור שערים, לשבת בבודקע
שבשער ולפטרל במשק עם רכב. גם האוכל זה לא מה שהיה.
לפעמים יוצא להביא מישהו מעפולה או מהעמק, מאוחר.
כל מיני ילדים לא מכאן, יכולים להמתין בשער שיבואו לקחת אותם אחרי
מסיבת כיתה בליל שבת. לפעמים (ר"ל ) צריך להזעיק שוטרים אל הפאב.
זהו.
תיקון טעות בספר היובל : בעמ' 42 ) כבר היינו שם) מסופר שב 1957 נרדם
שומר וחשב שגנבו את העדר ובעצם מנשקה קדישמן כבר יצא אתו
למרעה וכולי. זה קרה ב 1955. אם זה היה קורה ב1957 ומנשה עוד היה
פה, אז השנה הזאת היתה פחות מחורבנת ממה שתיארנו ברשימה קודמת.
לקוראים נאמנים : האלצהיימר משתולל. זה לא היסטוריה.
רק מה שאנחנו זוכרים, אישית.
בקלנועיות חמורית
א מ ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה