איפה יש עוד קיבוץ שבמרכזו מסתכלים אחד על השני שלשה חדרי אוכל ,
ככה סתם ? אנחנו לא חושבים שיש. לא חשוב למה.
על ה ר א ש ו ן כבר קשקשנו די. כשעשו אותו ידעו מה עושים ובסה"כ
הוסיפו לו אחר כך קצת אקונומיה וזהו. ה ש ל י ש י עוד צובר תולדות
בפראות ואת הציונים שלו אנחנו משאירים לבאים אחרינו, כה לחי,
(גם מפני שכמזכירים היינו בעין הסערה ושפיכות הדמים של
תחילת תיכנונו ) . אנחנו נעיר משהו על ה ש נ י .
בוקר אחד בסוף 1965, עצרה מכונית בחנייה . אז היא היתה עוד סתם
משטח מחלוטה ובוץ מאחורי כביש הכניסה למשק ,שעבר בפרצוף של
הבתי ילדים . מהמכונית יצא איש נמרץ ומלוקק. "אני מהסוכנות, אני,
ואני הארכיטקט שחתום על החדר אוכל החדש שלכם, איפה הוא ?
" שאל באופן נמרץ ביותר. "ממש מולך " ענינו לו, (במו פינו ועינינו).
הוא הציץ במבנה והפטיר : "זה מה שאני תיכננתי ? הצחקתם אותי".
אמר, נכנס למכונית של הסוכנות ויותר לא חזר.
בעמ' 68 ו 71 של ספר היובל מופיעות תמונות של החדר אוכל הזה,
בהקשרים שונים. הצצה חטופה בצילומים, כולל השוואה איזו שהיא
להיום, תלמד בקלות שאת פרס מלכת היופי כבר אז לא היה לו סיכוי לקבל.
גם של מלכויות אחרות לא. לפני שאנחנו ממשיכים להתקלנע עליו
בחמוריות די תוקפנית, ניתן לו, ברשות הקוראים, לדבר בעד עצמו
ולהגיד את מה שאמר (דרכנו) לפני איזה שמונה עשרה וחצי שנים,
כמילות פרידה בהזדמנות חגיגית אחת וסליחה על הכפילויות:
( נאום פרידה מק"ק דיזרעאל )
" זהו. אתם עומדים להיפרד ממני סופית ולא לאכול פה יותר שום דבר.
לא כדאי להתרגש. גם לדברים הרעים יש סוף. אני לא אוהב פרידות
אבל אני יודע ש ל כ ם לא קשה להיפרד ממני. רק לפני שתלכו, כמה
מלים, מתחת לכיור, איפה שתמיד לא מנקים כל כך. כשנולדתי
לפני 16 שנים, תליתם בי תקוות שאהייה יפה ונוח ומרווח .
אבל אני נולדתי ביש מזל. יפה מעולם לא הייתי. אפילו הארכיטקט
לא הכיר אותי מרוב שינויים. גם אתם לא התאמצתם במיוחד לקשט
אותי. נוח מאד לא הייתי אף לא פעם אחת, חוץ משבמסיבת פורים
ה ה י א ,בתשכ"ו , כשכל השיכורים התגוללו בכל פינותי והרגישו אצלי
נוח באופן יוצא מן הכלל.
גם מרווח לא הייתי. כבר ביום בו נכנסתם להשתמש בי, הייתם יותר מדי
ויותר משני "סדרים" של פסח לא הצלחתם לחוג בצוותא בין קירותי.
גם קבלות השבת היו בשתי משמרות. כשהייתי בן שנתיים התנפל עלי
האנטר ירדני וכיסח לי את התקרה ואת כל השמשות. הגג שלי תמיד דלף.
הצינורות תמיד נזלו . הקירות במטבח היו אכולי עובש נצחי. רחיצת
הכלים אצלי היתה שמורת טבע וילידים בתולדות ההתיישבות העובדת
קשה מאד מאד. רצפת המועדון שלי שקעה יחד עם כל המשטח שמסביב
ואצלי בתי השימוש תמיד היו תפוסים או סתומים וגם בחדר הדאר תמיד
היה שטפון ואף פעם לא היה מפתח להיכנס אליו.
את הזכרונות הטובים גזל ממני קודמי, שעוד עומד על תילו. את החלומות
הורודים גוזל ממני מחליפי הצעיר, שאותו בניתם מפני שאני הייתי כזה
ואני יודע מה הייתי. רק לפני שתלכו, כמה מלים מתחת לכיור, איפה
שתמיד לא מנקים כל כך : יום אחד, אתם, שזלזלתם ולכלכתם
והרעשתם ופיצחתם וזרקתם קליפות ונדחקתם ועשיתם צ'יפס וטוסטים
וקיללתם וחיטטתם ופרצתם ושרצתם אצלי במקום לשמור וקילפתם
קלמנטינות באמצע הסרט, על הרצפה ,וגם רבתם על המקומות
בליל שבת - יום אחד אתם עוד תתגעגעו אלי. אתם תתגעגעו אלי
מפני שיחד אתי, אתם אומרים שלום ולא להתראות ליזרעאל ה ה י א ,
הענייה והעצבנית והצפופה והמחרפת והלא כל כך נקייה והמרעישה
והנדחקת, המגישה , בקומקומים, מים קרים ומים חמים ומשקיעה 16 שנים
בשביל להיפטר ממני ומהצורה של עצמה .
רק מלהסתכל על זה משך 16 שנים אפשר ליהפך לחורבה יותר גדולה ממה
שאני כיום. שתהיו בריאים. בתור חדר האוכל עשיתי את שלי ואני יכול
כבר ללכת. בתור פתרון למזכירות ולמועדון צעירים ועוד מי יודע מה,
אני עוד טוב. בעיקר אני טוב בדוחק ובצעקות שבטח יהיו מנת חלקי
בכל מקרה. היו שלום ושיהיה לכם בתיאבון. כל טוב ממני.
חדר האוכל ה ז ה . "
==================
פעם פעם, לפני שלשים וכמה שנים, היינו נציגים במרכז ה"איחוד" שהתכנס,
אנחנו לא בטוחים איפה, בכפר עזה ? ושם נכנסנו לאכול. כשהלכנו
לזרוק את הכלים ראינו בחורה מסתכלת עלינו מהצד השני ,
מאחורי הכיורים. פתאום התבלבלנו. היה נדמה לנו שאנחנו מ מ ש
בבית, זורקים כלים. הרמנו את העיניים ובחנו טוב טוב את המבנה. גם
יצאנו החוצה לראות איך הוא נראה מבחוץ. לא יאומן. זה היה בערך מה
שהיה צריך להיות חדר האוכל שלנו. אבל על קומה אחת בלבד ,נמוך,
פשוט, די אסתטי ובעיקר – בלי כמה "תוספות" מודבקות מתחתיו בגובה
שלשה מטר של באלאגאן.
בלי דוד קיטור ,שיכול להתפוצץ, מתחת לרגליים של המבשלות. בלי חלל
מכוער מתחת לחדר האכילה, שאולי יעשו ממנו מועדון ואולי לא. בלי
גג מטומטם ומשופע לאמצע, רצפט בטוח לדליפות כשהמרזבים נסתמים ,
בלי כל מיני מחסנים משונים, לכל דבר : לחינוך, לאוכל, לעכברים, למכוורת
לציוד טיולים ולמה לא. דבר אחד כן היה שם, בחדר האוכל של הקיבוץ
ההוא : היתה דלת יציאה מהמטבח לצד מערב, בשביל מטפלות שסוחבות
את האוכל. אבל שם זה עבד כמו שצריך: פתחתם את הדלת ויצאתם
לשביל אל בתי הילדים. אצלנו גם כן היתה הדלת הזאת , אבל אם מישהו
היה פותח אותה ויוצא ….. היה נופל מקומה שנייה.
לא חכמה להתלונן ככה, רטרואקטיבית וכל כך בחמוריות נמרית שעבר זמנה
ובטל קרבנה וחבל על הזמן. אבל מה שקורה ה י ו ם בחלק
מההרחבות ( גם של המפעל) ובכל שיכון מזרח - זה בדיוק אותו הראש
ואותו הטעם. וזה יקח הרבה יותר מ20 שנים, רק להתחיל ולתקן את זה,
כמו שאולי קורה עכשו עם הפרצוף והצורה של החדר אוכל ה ה ו א .
בקלנועיות חמורית
א מ ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה