שלש פעמים בשם "סלאח" ובשם "מעברה" ופעם בשם "מעברת זרעין".
מי יודע ? אולי תעשה מישהי, פעם, דוקטוראט על המעברות.
אם תעשה - יימצאו בעלון של יזרעאל, הנוהג לאכלס את מה שלא קרה
רק השבוע, גם כמה מלים שלאחרי 47 שנים, על המעברה.
חי סלאח, יהודי עיראקי ורוכל שמן במולדתו, הגיע אלינו מהמעברה.
מעברת זרעין, כמו כל האחרות, הוקמה מתי שהוא ב1951 – 1952 .
היא הוקמה במקום , בו מצוי היום הסיבוב לנורית. אחרי שבולדוזרים
עשו שם מחצבה פרטיזנית ואחרי שזה שימש גם בור לאשפתות, שבו
הבולדוזרים וסידרו וישרו את המדרון הנופל אל הסיבוב שבעלייה,
השאירו שם את הפטרייה הסלעית המשונה וכך לא נותר כלום מהמעברה.
אז, פני השטח היו אחרים לגמרי. היו שם (היום כתלויים באויר) עשרות
פחונים של מעברה ממש. בצד השני של הכביש, קצת אחרי הפסל
של ברני, היה גם בית קברות קטן של המעברה. שלא כמו רבות אחרות,
היתה המעברה הזאת זמנית בהחלט. תוך שלש – ארבע שנים היא
התחסלה. אנשיה החרוצים ורבי התושייה התפזרו בכל הארץ.
ידוע לנו על כמה שהתיישבו בתענכים, בבית יוסף, בירדנה ובטבריה.
הם הפכו לקבלנים, סוחרים, בעלי משאיות וגם שרי בטחון.
איציק מרדכי טוען שהוא היה ילד במעברת זרעין. היו שם עיראקים,
כורדים וקצת תימנים. במסגרת המאמץ הממשלתי סוכנותי, לספק פרנסה
לאנשי המעברות , נהפך גן הירק שלנו (עם מוישלה אוריון מנהל על הטוז-טוז )
לשלוחה של "יצור ופיתוח". הוא השתרע מהכביש למטה, כמעט עד למעיין.
שם היו אמורים לעבוד אנשי המעברה.
את הריב הלא נחמד בעניין עבודה לאנשי המעברות, בין הקיבוצים
לבין הממשלה – שלמה כנרתי מחד ולוי אשכול מאידך, במרכז ה"איחוד"
באהלו, היה לנו העונג האישי לראות ולשמוע.
הקיבוצים צעקו על הממשלה: לא רוצים את הכסף והמים והשתילים
והצינורות כי לא רוצים עבודה שכירה !!!
לוי אשכול אמר: אתם תקחו ועוד איך תקחו. אה – נו נראה אתכם לא לוקחים !?!
באותה הזדמנות הזהירו שלמה כנרתי ואחרים, את אשכול ואת גיורא יוספטל,
שזה ייגמר לא טוב כי אנחנו לא נהייה מעביד כל כך מוצלח וקונסטרוקטיבי.
על זה השמיע אשכול ( למו אזנינו ולמו עינינו) אימרת אשכול אותנטית:
" איש מבית הלל נדד בדרכים ונתקע רחוק מביתו בערב שבת.
ראה בית והקיש בדלת. פתחה לו האשה והוא אמר לה: אני מבית הלל.
הניחו לי ,בבקשה לעשות פה את השבת. ענתה לו היא, מניה וביה, אנחנו
בית שמאי, המתן ואשאל את אישי מה אעשה. חזרה ואמרה ליהודי מבית הלל,
בעלי זועם אבל בוא, שב אל השולחן ונקווה לטוב.
לפני המרק והבשר הצלוי, הגישה האשה למסובים, צלחת דג מלוח קצוץ.
למראה הזה כעס בעל הבית וצרח על אשתו :
סלקי את המנה הזאת מלפני האורח !!! נבוכה האשה וגמגמה, הרי הסכמת
שיעשה אצלנו את השבת ? יאכל סעודת שבת ? השיב לה בעלה:
יאכל סעודה, כן. אבל שאני אעשה לו גם תיאבון ?! "
משך כמה עונות עבדו אצלנו עשרות בחורות ובחורים מהמעברה.
הם ידעו מה זה לעבוד, אבל היו להם גם דרישות.
למשל: הכשרת "כנרות" הביאה אתה אחד שקראו לו זובל.
פעם סידרו אותו לעבוד בגן ירק. כשהחברה מהמעברה שמעו את שמו
בישראל, החווירו. איך אפשר לקרוא למישהו זובל ? נרעשו.
זה שמו, אמרו להם. אבל הם אמרו – לא. אנחנו נקרא לו ז ה ו ב ל (כמו זהוב).
פעם ירד כאן ארבה. אנחנו לא בדיוק ידענו מה לעשות . לגרש ?
להבריח בדפיקות על פחים ?
(כמו באדמה הטובה עם אליזבט ברגנר ופאול מוני).
אבל כל המעברה, בלי יוצא מן הכלל, ידעו מה לעשות. כולם הסתערו
על הארבה ומילאו בו פחים על פחים. שאלנו, בשביל מה ? אמרו: זה
אוכל מצויין. זה גם המן שאדוני הוריד עלינו במדבר. מה אתם יודעים ? אשכנזים…..
לכל הכורדים שבמעברה, או כמעט לכולם, היה שם משפחה – אליהו.
היה דניאל אליהו. היה אליהו אליהו , היה משה אליהו. כשהיה צריך לחפור
אצלנו את הבתי שימוש ההם , היו קוראים לאליהו אליהו, לעשות את זה בקבלנות .
אליהו, קטן ורזה ומלא שפם ושרירים וחובש ברט נצחי, היה חופר עד שתיים
בצהריים, בור ענק של מטר על שנים וחצי מטר על שלשה מטר עומק.
יותר טוב ממחפרון. פעם הם הזמינו את החברה מהמשק לאכול
ולשתות במעברה. אבל במקום מים שתו שם רק עראק.
החברה חזרו, לא על הרגליים שלהם, הלומים לשבוע. לא עסקנו כאן
באנשי נורית וגדעונה, מאותו זן. גם לא הזכרנו את סלים, המכשף השומר
של גן הירק, שמעולם לא ישן והיה עושה קסמים אמיתיים.
בין הצריפונים בדרך לרפת, ליד מה שהיה פעם בונקר תחמושת, ניצב על
תילו עד היום, צריף שהיו קוראים לו פעם "צריף אוסטרי". זה היה המחסן של
הגן ירק ההוא למטה. פירקו אותו והקימו שוב כאן, שמוליק הנגר בניחוח
שום ,ואנחנו.
סלאח מהמעברה, אחרי שעבר לעפולה, נשאר לעבוד פה בבנין, ברפת,
בדיר, במחסן תבואות ,במתכת ובחממות. הוא הפועל השכיר וגם הכי
ותיק ,יותר מכולם, חוץ מחזי ודני וזיוה ויהודה וגברוש ואולי אילון.
דוקא אותנו אי אפשר להאשים בהשכחת זכר המעברה.
עובדה: לשטח שלנו, הנמצא מעל למעיין בכיוון לצומת נורית -
קוראים עד היום " שיחי המעברה " .
בקלנועיות חמורית
1999 א מ ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה