בְּהַהֵפֶך ממה שכתוב בפסוק ב"משלי" אבל בול
בהתאם לפרצוף של מה שנחשב וחשוב בעולמנו החדיש, שמזמן לא היה כזה סימפטי וחביב,
אנחנו מקלנעים כאן את השבועית שלנו: ביום
נורמלי כשבאים לארוחת ערב בשש וחצי מוצאים
את צימוק והמטפל ואת אנטון ממול. גם
מייביס תיכף תגיע ותשב לשמאלנו וגם קליר תצטרף.
כל זה כשהשמן זית לסלאט של כולם מוכן עוד מקודם בארבעה בקבוקים שמשאירים
אותם בשולחן נירוסטה שמול הטלפון שאצל המכונת הלחם שמול המחבת של החביתות
והפנקייקס.
איפה שהשמן מחכה זה מקום די לא נחמד. למה? מפני שזאת תמיד אכסנייה גם לשאריות של חמרי
ניקוי וסמרטוטים וגם כל מיני כאלה, כולל משהו לא מוגדר שמישהו הכין לקחת עוד בצהריים
וזה מחכה לו בדבקות ובניחוח ובנאמנות גם בערב. אין מה לעשות, רק להימנע מלגשת לפינה הנ"ל. אבל מאיפה יהיה שמן זית לסלאט של כל הקהל הרחב?
אז ככה: צימוק
והמטפל מגיעים הרבה קודם. כשהחמור מגיע (זה אנחנו למי שלא מזהה) אז כבר יש בקבוק
שמן זית על השולחן הקבוע של הסועדים הקבועים כנ"ל. אם אין – אז הם כבר יודעים לאן הוא ברח ואפשר לקפוץ לאן שהוא ברח ובפרצוף חמוץ להחזיר
עד שהסלאט ש ל נ ו מוכן.
רבים מסועדי ארוחת הערב מודעים לעובדה שאין כזה דבר, חמור אוכל בבוקר או
בערב בלי שיש על ידו בקבוק שמן. אז אף על פי שידוע שיש לפחות שלשה שמן שמה בפנים, האנשים הבאים לאכול מקפידים לזהות את החמור, עם הדובון והכובע גרב
הנצחיים, שבטח עושה לעצמו סלאט, ששמה צריך להיות שמן.
ככה עושה הבקבוק שמן הזה, בכל ערב טיולים מהשולחן שלנו
לאיזה עשרים שולחנות של אחרים ובחזרה קצת יותר ריק. בעזרת התרגיל של נס פך השמן הזה אנחנו וגם כולנו מתוודעים בכל ערב מחדש להמון אנשים ,
זקנים נשים וטף. את הפרצופים אנחנו דווקא מזהים אבל את השמות – לא. יש
המון טַפִּים שההורים שלהם שולחים אותם
לחפש ולהביא שמן. חלק מהילדים – הבקבוק
יותר גדול מהם וזה הוכח כמסוכן לשלום הבקבוק.
יש כאלה שמגיעים ושואלים "אם אפשר את השמן ואם גם מוכרחים
להחזיר". יש כאלה שעושים את זה אותו
דבר אבל פותחים את הפה רק אחרי שתפשו את הבקבוק ביד והם עם הפנים אחורה. יש כאלה שמדלגים על הנימוס ובאים עם ספל ובלי
לבקש את הבקבוק ממלאים את הספל מהבקבוק שאצלנו, לשימוש אצלם, סטייל מעט ירקות בתוך
קערת שמן.
אז צריך מישהו מהשולחן להגיד שכן אפשר לקחת או שלא. לזה אין מתנדבים (אפילו אנטון לא). אם כן עוד
צריך את השמן אז עוקבים בדריכות מה קורה עם הבקבוק ורצים להחזיר בפרצוף חמוץ. לפעמים, מי שלקח(ה) עוד יגידו "סליחה לא
ידענו שאתם באמצע הסלאט". יש כאלה שגם
זה לא. אנחנו פשוט לא מסוגלים להלשין להם בפרצוף שלמשל ב 17.2.04 בערב חיכו בפינת השמן שבמטבח לפחות עוד שני בקבוקים
מלאים שמן זית ספרדי, ירוק ומריר וטעים ואף אחד לא בא לקחת. למה לא? מפני שזה נחמד
מאד, התקשורת החברתית המשומנת זית הזאת עם כל כך הרבה נפשות פועלות מאוכלוסיית החדר-אוכל. סוף סוף
יש משחק חברתי קיבוצי וגם מועיל, כמו
שנאמר: "רואים אותי מחפש את השמן –
אני קיים" ובגלל זה גם הקיבוץ קיים, פַאקט.
בלי קשר לשמן זית:
השבוע תפשנו צלחת של דייסת קְוַקֶר ביום שלישי פעמיים כי טוב (זאת אומרת גם
קְוַקֶר וגם חביתה). אבל מה? גם ביום רביעי בבוקר טעמנו ממזון האלים הזה – קְוַקֶר. איך זה?!
זה לא אות וסימן שהמשיח בדרך? עם או בלי הקוד של השער?!
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה