יום שבת, 1 באוגוסט 2015

איפה הייתה פה פעם הסוכה? (171)

              

 איזה ששים מטר מזאת של היום.    בקלנועיות החמורית הקודמת, רק נגענו בחדר-אוכל- צריף והופ! תכף התנפל על החמור ענן של תעתועי אינפורמציה, ישר לתוך העיניים, עם הרבה אבק מעורבב בהרבה שָׁנִים, מתובל בקצת נוסטלגיה. משהו מזה נמשיך גם פה לְפָרֵט למי שכבר לא זוכר ו/או לא מאמין או שבכלל עוד לא נולד – ברגשי כבוד, הכנעה וסליחה על הפלונטר:
בבקשה להתרכז בשביל לקלף לרגע (וירטואלית) מהצריף הזה את כל העצים והשיחים והחתיכות דיקטים שבחלונות והחורים למזגנים וכיו"ב (גם את הכוורות מהמרפסת אבל לא את הג'אנק שמתחת לצריף).  אנחנו מביטים בו מצד צפון.   בבקשה גם להעלים  מהנוף את משולש הנוי המקסים של הדקל והקקטוסים ומה לא, כולל הפסל היפהפה של אשה שרועה, מעשה ידי ברני, וגם את הפסל דמוי בייגלה הזה שהוא עשה, שאנחנו לא מבינים בזה אבל שגם הוא יפה מאד. 
את המדרכה שעוברת פה מכיוון המכלול אל חדר האוכל של  ה י ו ם – גם כן לסלק.  לרגע.   במקומה יוחזרו, וירטואלית ואחר כבוד, שני עצמים בולטים:  א':  משטח גדול מבַּלַטוֹת אדומות לאורך כל קטע החדר-אוכל בחזית הצפונית של הצריף, החל במדרגות של המרפסת  ה  ה  י  א  וגמור בעצם  ב' :   קיר שחור מאבן בַּרְזֶלֶת שאילן לואיס בנה  בשביל לחצוץ בין הלכלוך של מחוץ לאיפה שמבשלים לבין תפארת הכניסה של מאיפה שנכנסים לאכול את זה.
איפשהו על קיר הצריף יש מין קַרְנִיז מצינור שנתמך בשני משולשי ברזל. את זה אפשר להשאיר כי כאן היה תלוי בסוף שנות הששים הבד בשביל לראות בקיץ את הסרט השבועי.  כולם ישבו אז על כסאות מחדר אוכל ועל ארגזי "שהם" מהמטבח.  כולם קילפו קלמנטינות ופיצחו גרעינים על המשטח וראו סרט אמיתי.
הבית שימוש הציבורי היה מאחורנית, דווקא די קרוב.  טוב  בשביל כשרואים סרטים מצחיקים נורא וטוב בשביל כשיש ילדים שמתפלחים פתאום לסרט.  בבית שימוש הזה, הצד של הבנות הוא רק בשליש מהמבנה. לבנים יש דווקא שני שליש.   עד היום לא ברור  ל מ ה ?!  אגב, מבנה הבית שימוש הזה, בסוף ימיו, שימש במחילה כחדר מוסיקה. פלאי פלאים.
על המשטח הנ"ל מהבלטות האדומות היו מקימים בכל שנה את הסוכה עם פטיש, עם מסמר, עם נִקַח מהר ועם סוכה לִבְנוֹת, בַּ-נִ-י-הִ-ים ובנות.
כל המשק (מה שזה היום הקהילה) הסב שם לחגוג בכיף והספיק המקום לכולם. גם למסיבת סוכות וגם לילדים (שהיום הם בני קרוב לחמישים) שיתרוצצו ויתלשו את הקישוטים ואת כפות התמרים לאורך כל השבוע כשאמא ואבא עוד לא גמרו לאכול ארוחת ערב.
בחלק מהתקופה העליזה הזאת, היו החמור ואשתו בשליחות בחו"ל.  אבל בתור נַגָר סככות וגגות, עוד יצא לנו לחזור ולהתענג בלדפוק הרבה מסמרים בקרשים של הסוכה ההיא, לפחות איזה שלש פעמים.  מה שמבדיל את הסוכה ההיא מהסוכות  של היום זה רק זה שאז עוד לא השתמשו בצינורות השקייה מאלומיניום בשביל לבנות סוכה.  רק בקרשים ורק במסמרי עֶשֶר, ותכף ניזכר גם במה אין הבדל בין אז להיום.
לפני זה: לפני כמה ימים ראינו בערוץ 38 הרוּסִי איך שהמון רוּסִים חופרים באתים ובטוריות, לפני שמונים שנה את כל רוסיה, נורא שמחים ושרים וחופרים לפי המנגינה. אנחנו רק שמענו אותה ותכף הצטרפנו עם מלים שלמדנו למנגינה הזאת  בבית החינוך בצפון בת"א, לפני ששים וחמש שנים, גם באחד במאי וגם בסוכות:
פּוֹעֲלִים אֲנַחְנוּ. פּוֹעֲלִים קְטַנִים.                                      עוֹבְדִים אֲנַחְנוּ כָּל הַיוֹם.                                      בַּפַּטִישִׁים, בַּמַסְמֵרִים.                                              דוֹפְקִים אֲנַחְנוּ וְשָׁרִים שִׁירִים, שִׁירִים.                          

                     ===========


למה אין הבדל גדול בין אז להיום?   סוכת השלום הנוסטלגית, על משטח הבלטות האדומות, פרחה קצת אחרי רצח מוישהלה, כשנהיינו מוקפים בגדר קונצרטינות ותאורת גדר נוראית וגם כלבים נוראים. היא הייתה אתנו  גם קצת אחרי מבצע סיני שבו נהפכנו, במקום קיבוץ, לשלשה מוצבים  חפורים ומבוצרים ומבונקרים לגמרי.  קצת אחרי הסוכה הזאת גם הפציץ אותנו ה"האנטר" הירדני ועשה פה מכמה בתים ומחנה לואיס ומדורית  פינק– מסננת לגמרי.  רצוי, איפוא, לא לְהִסַחֵף בגעגועים לאז, אבל גם לא להִפַּחֵס נפשית ממה ששודר במוצאי יום הכיפורים תשס'ד על המלחמה ההיא שיש על שמו.  לא כל כך הצלחנו לישון אחר כך.


בקלנועיות חמורית מְתוּשְסֶ'דֶת

                        

                                                      חג סוכות שמח.  

                              

                                אמן.




אין תגובות:

פרסום תגובה