כשפותחים את העלון אז קודם כל מחפשים את ה"על פרחים ועל זבל בבירת
איזבל". זה בשביל לדעת מה עוד מעסיק
את ארני בזמן האחרון. הרשימה האחרונה שלו
התחילה בשאלה כמה אנשים אכלו ב א ר ב ע
ת חדרי האוכל של יזרעאל? ניסינו לחשב ולא הצלחנו
בשום אופן. למה? כי ביזרעאל היו, לפחות, ח מ י ש ה
חדרי אוכל.
למען התעודה:
הראשון היה בבית שחורבותיו עוד נותרו בראש הגבעה, בכפר. התקרה שלו נפלה על האוכלים והוא ננטש. השני היה במין "חצר" קצת צפונה
לראשון, חצר חוּשׁוֹת שאיכלסה את המזכירות הטכנית, כמה מחסנים שאנחנו לא זוכרים מה
היה בהם ואת חדר האוכל השני - במבנה בעל
תקרת בטון. הוא לא היה יפה כמו הראשון, אבל
שם,לפחות, לא נפל הגג על הראש ועל הסאלאט.
השלישי היה בצריף שעוד עומד על תילו באמצע הקיבוץ ותוקע מבט מְבַזֶה ברביעי
ובחמישי שעוד גם עומדים על תילם.
זכרונות של פעם זה
כמו גידול שאי אפשר להיפטר ממנו ולא יועיל. או שיש זכרונות או שיש את הצלקת שהם הותירו
כשניסיתם לחתוך ולזרוק אותם לפח. באיזשהו מקום כבר כתבנו שאנחנו בטח הקיבוץ היחיד
בעולם ששלשה חדרי אוכל מסתכלים אצלו ככה אחד על השלישי.
ומשהו בעניין השלישי:
פעם היה בתנועה הקיבוצית מוסד שאין בלתו.
קראו לו "ארוחת ארבע".
בכל הקיבוצים היו אוכלים ארוחת ארבע. אנשים חזרו מהעבודה, הבטן קרקרה ובחדר
שבצריף לא היה כלום – לא מקרר, לא מטבחון ולא קומקום. רק בחדר-אוכל היה משהו. זה לא היה "TEA"
של אנגלוסכסים, ששמה אפשר לזלול גם סטייקים יחד עם הכוס תה.
בכלל לא היה אז (ב1952) מה לאכול. בן-גוריון הנהיג את
המדינה ודב יוסף האכיל את המדינה או הרעיב את המדינה, מה שבא קודם. מה שהיה לאכול בארוחת ארבע בקיבוץ בכלל ובקבוצת
יזרעאל בפרט, היה: לחם אחיד, ריבת עגבניות מחופשת לכל דבר אחר ותה בלי או עם
סאכארין. זהו.
בחדר-אוכל צריף הזה, היה אולם (שישנו עוד היום) ומטבח
(מה שזה כל הצד המערבי לכוּכָיו) ביניהם
היה פתח. משמאל לפתח, יחד עם עוד שמונה כמוהו, היה שולחן מפלאנקות וקרשים ושני
ספסלים מגושמים. על השולחן הזה היו משאירים
את המצרכים
הנ"ל ועם זה היה צריך לִשְׂבֹּעַ
הארוחת ארבע הזאת לא הייתה רק אירוע קולינארי
מפליג. ששה או שמונה הלקוחות הקבועים היו
גם אוכלים את מה שיש וגם מקשקשים על כל העולם בזמן שלא היה עיתון ולא רדיו ולא
כלום. כשנמאס הריבת עגבניות היה הנקניק
(נתן גלעד) ניגש למרפסת, ששם היה מין פחון למצרכים שלא סגרו באקונומיה, והיה מביא
משם כמה ראשי שום. את הראשי שום היו החברה מועכים על קרום הלחם וזוללים בתיאבון
גדול ומקנחים בתה בלי סוכר.
בדרך כלל היו מגיעים לטקס: חנניה פפר, איסר קפלן, הרן קוך, נתן גלעד, אמן
בקר,משה טייכמן, יצחק ישועה ויגאל לוין.
בנות לא נהגו להגיע, אולי בגלל הסוג של הדיבורים.
החברה האלה של ארוחת ארבע היו מרגיזים את כל המשק כי
לפעמים הם היו גומרים את כל הלחם של מחר.
עם מספיק לחם ומספיק שום היה אפשר להגיע לחדר, לוותר על מקלחת ולקום רק
למחרת בבוקר. אנחנו זוכרים אירוע אחד,
דווקא קולינארי, בעיקר בגלל הטעם.
בימי הצנע היו מגיעים לארץ וגם למשק כל מיני פרודוקטים
(מצרכי מזון בלשון אז) חשודים,שאף אחד לא ניחש מאיפה הממשלה הצליחה לייבא
אותם. יום אחד הגיע למטבח פח מסתורי בגודל
פח נפט אבל עם מכסה עגול בצד העליון. הפח היה קצת מנופח, כמו הפרצוף של קופסת
קונסרבים מקולקלים. לא ידעו מה זה אז
עזבו את זה לכמה זמן. כשלא היה לארוחת ארבע אפילו זנב ראש של שום לטעימה, החליטו
החברה לפתוח את הפח המסתורי, אולי יש שם מַשׁוּ לאכול.
עם קצת תושייה ולוֹמִיק הפח נפתח והמכסה עף עד
לתקרה. ענן צחנה אדיר התפשט בכל הצריף
והחברה מיהרו לחפש מסתור. כולם חוץ מהֲרַן
קוֹך (שהריח משהו מוכר) וחוץ מאמן בקר
(שהיה רעב מאד מאד והיה מוכן לאכול הכל). בפח המנופח הזה הייתה גבינה שמנה,
מותכת: 15 קילו גבינה מצחינה מכאן עד
לאוסטרליה, מאיפה שהיא כנראה הגיעה.
הריח היה ללא נשוא וכולם,חוץ משני הנ"ל, ויתרו
בחיפזון על הארוחת ארבע. הרן ואנחנו זללנו
את הלִימְבּוּרְגֶר הזה בכפות, כל אחד בעזרת ככר לחם שלמה. בארוחת ערב, עם כל הקיבוץ, ניסינו הרן ואנחנו
לחזור על התרגיל בשמחה רבה. בהתחלה הייתה
אי הבנה וכולם ברחו בלי לדעת מה זה כל הריח.
אחר כך נחטף הפח, נסגר באלימות והוצא בכוח מהחדר-אוכל. בעצם, יותר אי אפשר
היה למצוא אותו בכלל. בשום מקום.
עד היום אנחנו חושדים שזה שִׁיֶיע, שהיה בררן גדול, הוא
שהעלים אותו. מתאים לו.
כאמור,
להתגעגע ללפני חמישים שנים זה לא ממש מקובל עכשיו אצל כמה מקוראי העלון. אנחנו לוקחים אוויר,מתביישים,אבל לא יכולים
לשכוח. בעיקר לא את חנניה,איסר,הרן וטיוכקה,שזוללים עכשיו, שם למעלה, כמה לימבורגר
שבא להם, עם לוייתן מעושן ועם לחמניות
בויטלר.
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה