לקוראינו שלום.
היום עולים לקברו של אבנר בקר. היום איננו מסוגלים לכתוב על שום דבר אחר –
או בכלל לא. בכל אזכרה אנחנו מנסים להחיות
ולו לרגע, משהו מהוויתו של בננו ואחינו,
זיכרו לברכה.
מתוך הקטע הספרותי הרצוף בזה, מסיפורי בעל ואהליבה, מובאת
אפיזודה שאירעה במציאות, לפני עשרים ותשע שנים, אז וכעת חיה.
"גשם של סתיו ירד.
אד ריחני של מטר ראשון עלה מהאדמה המאובקת. האֵד הפיץ ניחוח נוסך שיכרון.
הגשם רחץ את התלולית מאבק דורות. ראשנו
בצבץ ממנה לאור השמש. אחרי הגשם עברתם פה,
כדרככם, לחפש חרסים ומטבעות שנחשפים תמיד אחרי
גשם ראשון.
בנכם הקטן אבנר בחן בעין בולשת את מאות החרסים שהציצו
מהתלולית. מבטו הזריז צד דווקא אותנו. הוא
אחז בנו, הרים אותנו ושאל: "אבא, מה זה?" אלפיים שבע מאות שלושים ושתיים שנים תקועים
אנחנו כאן בעפר בין אבנים, תחת שורשים, על עצמות ובתוך שברי קנקנים. איננו שומעים ואיננו רואים דבר, אבל יודעים
הכל. עכשיו אנחנו מוכנים ומזומנים לספר
לכם ולבנכם על החפץ המוזר הזה,אותו מצא: שבר צלמית של בעל, אותנו.
לפני שנשכח: אל
תבנו חומה. חומה היא קטורת באף שטן. אל
תבנו חומה כי כל החומות שבעולם לא הצילו נצורים. הן רק משכו אליהן אויב גדול יותר,
אכזר יותר, מצויד יותר וגם נחוש יותר לפרוץ, להרוג ולהשמיד. רובו של סיפורנו עוסק בתולדות בניית החומה
ובחורבנה. הירונימוס אפיקורוס (אליו עוד
תגיע ההיזכרות) עשוי לשלול את הדברים. הוא יטען שכל זה הוא בלבול מוח,לא חומה ולא
תולדות. מה שאנחנו מנסים להגיד הוא שכאן
חיו בני אדם כמוכם ותו לא."
את שבר הצלמית שאבנר מצא אנו שומרים כבבת עינינו. הילד הזה גם הספיק, בגיל ארבע-עשרה, לקרוא את הגירסה הראשונה של הספר ואפילו לציין
באזני אבא שלו שזה סיפור בכלל לא רע. יהי
זכרו ברוך.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה