יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

נְעִירָה לטובת הבַּאסִין 2 (219)



בימים טרופים אלה עובר אצלנו אחד מארבעת ה"בָּתֵי בַּאסִין" גילגול חדש ומבטיח. מעניין איך יקראו לבית הזה מעכשיו.  לחמור החתום מטה יש קילנוע ארוך לאחור על חוויות אישיות מה"באסין" הזה במיוחד וגם מהשאר.  אז בשביל ההיסטוריה, בהתרגשות:

ארבעת ה"באסינים" נבנו ביזרעאל בשני שלבים.  שלב א' היה מתישהו בשנת 1951 או אולי גם ב1952.  את בניית שלד הבטון ביצע מפעל הבנייה של חבר הקבוצות (אליו השתייכה יזרעאל).  צוות הבנאים היווה את ה"קורס לבניין"  של התנועה הקיבוצית הקטנה והצנועה הזאת.  אחד מהמתלמדים היה יגאל לוין (היום דירקטור בתעשיה) מהכשרת מעיין ברוך דאז, שבין חבריה היה גם החמור.

באותו זמן זממו כמה מחברי וחברות ההכשרה לערוק ממעיין ברוך למקום אחר בהתיישבות הקיבוצית העובדת.  תחת קונספירציה חמורה היה יגאל לוין אמור לברר אם ,להערכתו, כדאי וניתן להגיע איכשהו, מתישהו לקבוצת יזרעאל.   התשובה לא איחרה להגיע. מברק מוזר מיזרעאל לאמנון בקר ממעיין ברוך הגיע ובו נאמר:  "כן".  זהו. זה היה אקט מחתרתי לגמרי. גם ביזרעאל וגם במעיין-ברוך לא ידעו כלום על הטלגרמה ההיא.   חוץ מכמה שאולי כן ידעו.

אחרי שסיימו את השלד של ארבעת הבאסינים, נגמר כנראה הכסף לסוכנות והייתה הפסקה גדולה (שבאמצעה הגיעו למשק פליטי מעיין-ברוך).   הבתים עמדו חשופים אבל עם גג רעפי בטון, סתם ככה.  הבאסינים החצי-גמורים שימשו לכל מיני איחסונים עד שכמה חלוצים עזי נפש מאד החליטו "לפלוש" ולגור בהם כמו שהם.  אנחנו זוכרים את שָׂרוּל (ישראל לויצקי ז"ל) שגר שם עם מליון שמיכות על הפתחים, על הרצפה ועל התקרה וכולי.

כשפתאום היה כסף לגמר נהיינו מרכז בניין וגם הגיעה קבוצת פועלים לעשות את ה"תִּקְרַת רָבִיץ" (בחדרים ולא במרפסות). תקרת רביץ זה מסגרת משבצות עשוייה לַטוֹת, מוצמדת לאגדים של הגג (קְרוֹקְוֶוס ביידיש), על המסגרת מתוחה רשת פלדה מיוחדת ועל הרשת עושים טיח.

הפועלים האלה שהו כאן כמה שבועות וגרו בחדר בצריף שוודי.  כשהסתלקו התברר שכל הצריף מלא פשפשים.   תוך זמן קצר התמלאו כל הצריפים השוודיים בפשפשים.  החברה הציפו את כל העולם בנפט וב"גַמַגוֹר", שזה נגד פשפשים.  זה לקח יותר משנה להיפטר מהמכה, כולל שריפת כמה וכמה מזרוני עשב-ים יחד עם אוכלוסייתם,  אַ נֶעקוּמֶע אוֹיְף דִי וַאנְצַאלַאך!

איך יודעים אם יש בחדר פשפשים?  תופשים את המיטה בצד אחד, מרימים ומטיחים ברצפה בכוח.   אם יש, אז הפשפשים נופלים מהמזרון עשב-ים על הרצפה ואפשר לראות אותם ולדרוך עליהם ולקלל ברוסית ובהונגרית ועוד פעם להציף את החדר בנפט.  אם לא עושים את זה  אז נעקצים ומתגרדים וגם יש להם ריח לא ממש נעים (כשמפצחים אותם).

מעבודות גמר הבניין שם יש לנו את הזכרונות האלה:   1.  את ראובן ה"יקה" שאיתו עשינו את כל המדרגות לבאסינים ושאנחנו צבענו אותן במי מלט.

2. את הצעקות הנוראות של אחד שלמה אגוזי מגניגר שהיה אחראי מטעם מפעל הבנייה. זה הוא שהתעקש לצבוע את הארגז רוח סביב הגג דווקא בְּקַרְבּוֹלִינֵאוּם ולא בשום צבע – זה בשביל לחסוך ובשביל להבריח שדים.

3. את העמודים מלבני סיליקט עם פוגות מצוחצחות, כמו בבית שניצב לתלפיות  בשדרות רוטשילד פינת בלפור בת"א עד עצם היום הזה, שמכל העולם באים ללמוד איך עשו אותו.  העמודים עדיין שם.  איך הם לא נפלו כשבהתחלה הם עמדו שם לבד לבד בחזית המרפסת הריקה?  אז ככה:  בתווך העמוד בין הלבנים ניצב ברזל  8 מלמטה עד למעלה. סביבו, שתי וערב הניחו את הלבנים.  הברזל החבוי הזה  ה ו א  מחזיק את העמוד שלא יקרוס. בראש העמוד מחובר הברזל 8 לשלד הגג וסביבו יציקת בטון "נקי" מעשה ידי החמור.  זהו.  אם ירימו את כל הגג במכה אחת – יתרוממו גם ארבעת העמודים מסיליקט שיש בכל באסין.

4. את זה שפעם לא התאפקנו ושאלנו את שלמה אגוזי למה הוא כל כך צועק. הוא אמר שזה נשאר לו מאז שהוא היה שוטר בגַ'נְדַרְמַרְיָית הרוכבים הפלשתינאית שפעלה בא"י בתחילת המנדט הבריטי.  שמה לא דיברו, רק ישר צעקו.

5.  שבהתחלה גרו בבאסינים ככה:   היה בית עם ארבעה חדרים ובאמצע חדר עם כיורים, מקלחת ובית שימוש לשימוש כל דיירי הבית ולפני החדרים מרפסת ארוכה וריקה.   אחר כך הוסיפו ארבעה ארונות בנויים, שניים במרכז הבית ושניים בצדדיו.  אנחנו עבדנו אז גם בנגריה אצל סְמֶלִיק הנגר שאוכל הרבה שום והיה לנו חלק  גם בהתקנת הארונות האלה.

במשך כמה חודשים התגוררנו עם טיוכקה בחדר השני של הבאסין השני.  בחדר הראשון גרו שמעונה ואליהו. בחדר השלישי גרו אלה ושרול. ברביעי, אולי נָמִי ורָחֵל.   אחרי שטיוכקה היה מוכרח ללכת לישון במקום אחר ואנחנו נשארנו לישון לא לבד, ואחרי שאנחנו נאלצנו ללכת לישון במקום אחר וטיוכקה נשאר לישון בחדר לא לבד, עברנו לגור בצריף הפיני, זה שאחר כך נשרף.

6.  את זה שמתישהו, אולי כשהתכוונו לאכלס את הבאסינים בילדים, בנינו אנחנו במו ידינו את הקירות מתחת לחלונות הגדולים שיש שם, בשביל לסגור את המרפסות (ילדים זה חמי והילה וחיימקה ושולמית ואורית ויעל וכאלה).  כשהיינו חצרן ילדים, עשינו, לפחות בשני הבאסינים הראשונים, את תקרת הרביץ שבמרפסות, שעד אז היו שם רק רעפים והרבה קיני צפורים.  הנגיעה הרצינית של יבלותינו בבאסינים הייתה, כשאנחנו ואַלֶק ברייזבלט שברנו קירות וכל מיני והתקנו, תוך שבוע?!) בבאסין הראשון חדר אוכל לילדי בית-ספר, כולל מטבח עם ארונות פח וסיוד וגמר לתפארת.  עד כאן.

בגלל כל הנ"ל יש לנו המון זכרונות מהבתים האלה שביזרעאל קוראים להם הבאסינים.  למה קוראים להם ככה?   פעם היה בסוכנות מהנדס ששמו אלכסנדר באסין. מתישהו,לפני פרוץ המדינה, הוא תיכנן את ה"רכבות" האלה שנבנו בהרבה קיבוצים.  אחר כך הוא נהייה אלוהים של אישורי בנייה בהתיישבות והיה אחד האנשים הכי בלתי אהודים בהקשר הזה.  תיכף אחרי מלחמת ששת הימים, הוא אפילו היה פה בכדי לבדוק את פנייתנו בעניין "פינת הנוער" (שתי ה"רכבות " והחדר של פצ'י והמועדון הריק שבסביבות הזח"ט).

כשהיינו ילדים הייתה לנו גירסה מאד מעניינת לצורך נִיאוּץ היריב. עומדים מרחוק וצועקים לו וליתר בטחון תיכף בורחים:
         
 מַה שְׁמֶךָ?
                                       יִמַח שִׁמֶךָ,
                                       הַחָתוּל הִשְׁתִּין עָלֶיךָ.

וזה למה האדון בַּאסִין בטוח שיתהפך בקברו כשיוודע לו לְמַה משמש אחד מהבתים שהוא תיכנן בקיבוצים בכלל ובקיבוץ שלנו בפרט.

                                      בקלנועיות חמורית


                      אמן

אין תגובות:

פרסום תגובה