איך עולים אל שׁוּמָקוֹם איפה? (218)

כשהיינו ילדים בתל-אביב היה שם בית אָדום.  זה לא היה הבית האדום הידוע גם לשימצה, שהיה על שפת הים, שהיה פעם  מועצת פועלים ושאחר כך  ירו ממנו על אלטלנה. בבית ההוא (כשהוא כבר לא היה אדום) היה גם איחוד הקבוצות והקיבוצים. עכשיו עומד שם הבית-מלון רַמַדַה.

אבל אנחנו ממש ל א  מדברים על הבית האדום ההוא.

הבית האדום שאנחנו מתכוונים אליו  עמד לתלפיות איפה שעכשיו רחוב ז'בוטינסקי במקום שבו עומדת היום גימנסיה הרצליה.    אז לא היה שם כלום חוץ מגבעה גדולה, ירוקה, שלרגליה הכפר הערבי סוּמַיְל.

היו נוסעים באופניים עד לסוף ז'בוטינסקי (שזה עכשיו פינת אבן-גבירול), היו עולים בגבעה ואם ממשיכים – היה שם מין כביש צר שאפשר היה להגיע אתו עד ביהח"ר עלית ברמת-גן.  זה היה סוף העולם ושם הייתה אחר כך גם בריכת "גלי-גיל" שזה עכשיו מתחם בורסת היהלומים וגם מתחם של המקצוע הכי עתיק.

בימין מעלה הגבעה עמד לבדד בית מידות ערבי, בגובה שתי קומות, עם גג רעפים אדום.  כל הבית היה צבוע אדום-בהיר עם קוים לבנים.  המיוחד בבית הזה היה גֶרֶם מדרגות גדולות ורחבות שהיה דבוק  מבחוץ אל הקיר המערבי.  המדרגות התחילו מהרצפה והגיעו עד לאמצע גובה הבית – בעצם אל שום מקום. 

ראינו הכל המון פעמים אבל אז לא תפשנו למה.    היום, בדיעבד, אפשר להניח כי בונֵי הבית היו בעלי חזון שלא התממש.    זה כמו בשיר: לוּ הָיִיתִי רוֹטְשִׁילְד מ"כנר על הגג", ששמה מְפַנְטֵז טוביה החולב על בית של עשירים שהכול יהיה בו.  הכל – וגם סתם מדרגות לשום מקום,  שימותו השכנים מקנאה ומסקרנות בשביל מה זה טוב.

לפעמים נקלעים במקרה אל הנדנדות הענקיות שפעם מיכאל שני עשה לתפארת המקום ולשמחת הזאטוטים.  אלה נדנדות שפעם פתאום סילקו אותן. על פי שמועה מרושעת וחסרת כל בסיס, סילקו אותן מפני שנדנדות זה סכנה שילדים יְשַׁנְנוּ עליהן את צרותיה של תמר אשת ער. כשזה בּוּטַל החזירו אותן לשימוש. אם הולכים אחריהן מגיעים לטוסיק של הגנון "רימון".   שם יש מדרכת בטון כמו חצי קשת ששני קצותיה נוגעים  בבית ילדים הזה.  בסוף כל קצה יש גרם מדרגות שעולות אל שום מקום.   פעם זה היה צד החזית של המוסד החשוב והיו שם גדר וארגז חול וכל מיני.  בצד השני של הבית הייתה מרפסת לכל האורך, סגורה היטב שאף ילד לא יברח.

משם אפשר ללכת כמה צעדים ולהגיע אל גן אלון.  הדבר הראשון  שנתקלים בו זה מדרגות לשום מקום.  נכון שיש שם איזו דלת נעולה על מסגר ובריח, אבל היא בסך הכל הצד האחורי של מחסן לכל מיני חומרים.  פעם זאת הייתה הכניסה הראשית ולא סתם:  שם ישבו שומרות הלילה ושם הייתה מערכת האינטרקום בשביל לשמוע אם מישהו בוכה ולרוץ ולהרגיע אותו.

בקצה המזרחי של המקלחת הציבורית (לשעבר, זאת שבצד הדרך מהכלבו לבריכה) גם כן יש  גֶרֶם מדרגות.  הגרם הזה מתחיל רק מגובה חצי מטר ומגיע אל מרפסת ממועקת בברזל.  משם יש רק קיר אל שום מקום.     פעם, פעם זאת הייתה הכניסה למקלחת של הבנים והייתה שם אפילו מדרכת בטון שהתחילה בכניסה המערבית, לאורך המבנה ובסיבוב אל המדרגות.  זה איפה שלקוֹרָה באום נמאסו פעם  כל הקשקשנים המתקלחים באמצע הלילה והיא נכנסה  להתיישב מולם ונהיה שקט. (וְעַיֵין קלנועיות חמורית 118)

כשבכל יום שני לפני שש בערב הולכים עם האשה לחנות-בגדים, מסתובבים מהכביש ימינה, מתקדמים שלשה מטר ופונים שמאלה אז מגיעים למדרגות של החנות.  אם  ל  א  פונים שמאלה וממשיכים דווקא ישר, מגיעים לגרם מדרגות שעולות ישר אל הקיר של המחסן בגדים וככה לשום מקום.  לא כל כך מזמן זאת הייתה הכניסה הראשית לאימפריית המחסן-בגדים עד שסתמו והעבירו אותה לצד השני.   אבל את המדרגות השאירו.   בשביל הקלנועיות החמורית.

וככה מצטרפים גם כולנו לעולם גדול ומשתנה שכל הזמן הוא פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה, שהסימנים הכי אותנטיים  שלו זה שכל הזמן הוא משאיר אחריו המון  מדרגות אל שׁוּמָקוֹם.

                                          בקלנועיות חמורית

                              אמן.