לאן שלא נלך ומתי שלא נגיע – מישהו רודף אחרינו. זה לא כל כך פאראנויה כמו שזה ההצגה
"מישהו" בחג ה25 (הדבר הכי גדול שעשינו בחיים). בתור פִּילוּלָה נגד קִיבָּעוֹן
הנאחס אנחנו מקלנעים על הערב ההוא – דווקא לא על ההצגה הזאת.
בערב שבת מלא נכדים הקישה דָנָה בָּאוּם בדלתנו והביאה
מציאה: טקסט מקורי של ההצגה מחג ה25,
משוכפל ב"גסטטנר" על דפים מצהיבים, וכן התווים ומילות השירים מהמחזה. נוסף לזה היה בנרתיק הניילון המָהוּהַּ גם
"דף למקהלה" מס' 211 -1955 בהוצאת המרכז לתרבות ולחינוך (של הסתדרות
הפועלים העבריים בא"י) ובו תווים ומלים של שיר שמקהלת יזרעאל פתחה בו את טקס חג
ה25 .
אנחנו זוכרים שכאחד ממעצבי החג התעקשנו אז להיות מעורבים בכל פרט ופרט מתכנית
הערב והצענו שישירו דווקא את השיר הזה לפתיחה.
למה? מפני שכשהיינו ילדים וגם
נערים, רווח השיר בכל העצרות החגיגיות של בתי הספר ותנועות הנוער. הוא היה כמו
המנון לציונות ולעם ולנוער היושב בציון. כולם לפני 60 שנים הכירו אותו. אז לא
ידענו או לא זכרנו בכלל מי כתב ומי הלחין אותו.
רצינו שהשיר יושר כי היה חשוב לנו
שעצרת חגיגת 25 שנים ליזרעאל תצטרף למסורת ההיא (שהיום כבר לא חשוב כל כך מה
בדיוק היא הייתה) ושגם מהגבעה הזאת ישמיעו אותו, כפי שבודאי הָשמע גם נשמע יותר מפעם
בכל פינות העמק.
עכשיו, שלושים ואחת שנים אחרי האירוע, יש לנו זמן לעיין
היטב בכל מה שכתוב ב"דף למקהלה" הזה ומסתבר לנו: שֵׁם השיר (לשלשה קולות) הוא
"עֲתִידוֹת". חיברו אותו י. כהן
המשורר וח. קרצ'בסקי המלחין.
חיטוט קצרצר באינטרנט מגלה: י.
כהן הוא יעקב כהן, זה שחיבר גם את במחזה "בְּלוּז" שעליו, נֶעבֶּעך
כל הנוער, היה צריך פעם להיבחן לבגרות.
בלי לדעת אז, את מי סחבנו אל חג ה25 שלנו, מסתבר שזה היה
הוא שחיבר גם את השיר "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" שנכתב
תיכף לפוגרום קִישֶׁנְיוֹב ושימש הימנון ל"השומר" והיה חביב על כל
תנועות בית"ר מאז ועד היום. מאותו
חיטוט באינטרנט מתברר בדיעבד שחנינא קרצ'בסקי, מלחין שיר המקהלה הזה, הוא בעצם
שותף די משמעותי בעיצוב תמצית ילדותנו. זה
הוא ולא אחר שהלחין את "פה בארץ חמדת אבות",את "בשדמות בית
לחם", את "על שפת ים כנרת", את "אל ראש ההר!" ואת
"היערה בקשת וחץ!". הוא היה המורה בהא היידוע לזמרה בגימנסיה הרצליה של
תל-אביב הקטנה, מוסיקאי איש אשכולות שהיה גם חזן וגם מנצח על תזמורת צבאית ברוסיה
לפני שעלה ארצה.
וזה מה שהשיר אומר: יִשְׁטְפוּ פַּלְגֵי הַדְּמָעוֹת
מֵעֵינֵי
כָל בְּנֵי הָעָם;
יִנְהֲרוּ
פַּלְגֵי הַדָּם
מִלִּבּוֹתֵיהֶם
נִדְכָּאוֹת.
כֻּלָּם
יִקָּווּ לְעֵת קֵץ
וְעָלוּ
לְאֶרֶץ יְהוּדָה,
וְהִשְׁקוּ
אַדְמָתָהּ הַשְּדוּדָה
וְהִפְרוּ
כָּל תֶּלֶם, כָּל עֵץ.
(בשפת היום: שבַּסוף
כל הדמעות והדם של היהודים יזרמו לכאן ויישפכו על הארץ וידשנו את הקרקע ואת המטעים. זה בערך.)
שבעים או אולי רק ששים שנים לאחר לידת השיר, בשבעה לחודש
יולי 1973 ושלשה חודשים לפני מלחמת יום-כיפור,
השתרר שֶׁקֶט מאד חגיגי במגרש הכדורסל שעל יד הבריכה ביזרעאל. 800 איש שישבו בתוך המגרש ,בין הבמות המשוגעות,
ועוד כמה וכמה שלא הצליחו להיכנס והצטופפו בחוץ – כולם השתתקו כשהמקהלה, על במת
ה"שמיים" בניצוחה של ניצה הלוי, פצחה בשיר "עתידות" וכולם, גם
העמק וההרים שמעו את הקול.
זאת בשבילנו (מי שיהיה פעם חמור קלנועי לגמרי) הייתה
הַשְׁווָצָה אמיתית מול הילדות שלנו ומול החיים בכלל. תודה לדנה באום שהוציאה לנו מהנשמה את כל זה
להתאוורר וגם לזמרה, שלפי הקשקושים על הטקסט מסתבר שהוא היה אז שלה, הלך לאיבוד ואיכשהו
הגיע להאריס, אבא של רפי, ששמר עליו 31 שנים ושבשביל זה בטח שמגיעה גם לו תודה
רבה.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה