יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

אחולים לחמור בראש השנה תשס"ה (214)



סליחה.   זה מה שאנחנו מאחלים ל ע צ מ נ ו.  מי שרוצה להשתתף – על דעתו.

כמו מתבגרים קלאסיים שמועמדים לסניליות אנחנו נזקקים יותר ויותר לכל מיני תזכורות כמו פתקים כאלה על לוח המודעות המשפחתי שעל יד דלת המקרר: "את התרופות לקחתם?!"  "את המים הורדתם?" "את הקלנועית תחבתם לשקע בלילה?" "עם הנכדים דיברתם?"  וכולי וכולי.  הטקסטים האלה חשובים  אבל לא פחות חשוב מהם זה לתקוע לראש (בעיקר של חמורים קשישים כְּהֵחֲתוּם מטה)  מה זה בעצם השנה-טובה הזאת, על מה מדברים  בה עם הקב"ה וכל מיני דברים שצריך להתחיל לזכור טוב טוב כל היום וכל הלילה.

אין יותר מה שהיה בשבילנו קיבוץ או קבוצת יזרעאל.  טוב או לא טוב – זה פשוט כורח מציאות יותר גדולה מהחיים.  מי שרוצה להיות במציאות – שיתרגל גם לכורח שלה. בהשוואה למה שהיה פה עבורנו בחמישים ושתיים שנותינו כאן,  הפך כל הישוב הזה, יזרעאל, להיות  ס י פ ו ר    ר צ י נ י. כל מיני סידורים תמימים ואידיאליסטים שרווחו פה בכל עניין, חייבים מעכשיו להישפט על פי קבילותם בבתי משפט ולא יותר בין סתם חברי קיבוץ או  מכוח דין התנועה.

מודל ההתפרנסות או הקיום שלנו  ה פ ו ך  במאה ושמונים מעלות מזה של אלה שאיישו את המקום פעם(כולל החמור).  א י ן  כזה דבר "עבודה עצמית". חבל על האנרגיה שדרושה בשביל להתאבל על הערך הנחמד ההוא.  יש רק אמצעי ייצור שפעם נצברו בקושי עצום, אבל שעכשיו מנהלים אותם ומאיישים אותם אנשים מבחוץ, לטובתם.          גם לטובתנו אם לא נאבד את הראש ואם ה ש.ג. שלנו לא יירדם בשמירה.

מאידך הכל זִיל גָמוּר.  ובעיקר גָמוּר תרתי משמע.   "אם אין קמח אין תורה" זה לא רק חז"ל.  זה פרינציפ של החיים פה בכלל.  קודם כל המהות והערך החומרי של כל מה שהזכרנו לעיל.    אחר כך קצת משהו חברתי תרבותי חינוכי  ו ק ט ן  מאד, בגודל של הכסף שמוקצב לו. 

ובלי לבכות.  בבקשה.  אין בסידור החדש הזה פַּיְלָה בשביל דמעות.

את כל זה נא לתלות בלוח המודעות המשפחתי של החמור.  ולזכור כל הזמן ולהפסיק לברבר לאחרים ולעצמכם על מה שהיה פעם.    מה שהיה פעם היה נחמד אבל היום לא רלוואנטי.

ועכשיו לאיחולים:    שלא ניסחף עם סתם הפרטה.  שמי שאחראי פה יקרא וילמד ביסודיות ובזהירות את מה  שקורה בקיבוצים אחרים בכדי ללמוד מה לא לעשות.

שלא יזרקו סתם את כל הישן מפני החדש.   צריך כנראה לזרוק לפח  את רובו של הישן אבל לא את כולו.  בעיקר נוכח מצבן של מאות אלפי משפחות בישראל שהן טרף קל למלתעות הקפיטליזם המודרני שהיום כבר קוראים לו "הקפיטליזם החזירי"  ו ש ז ה  ל א   מ ה   שיקרה גם פה.

ובעיקר נוכח האופי המגעיל שדבק בעם היושב בְּצִיוֹן, בכל מה שנוגע לתרבות התנהגות, נהיגה, חומרנות, פירוד,קהות, אטימות ו"איש לאוהליו ישראל".

לקיבוץ הישן היה חשק להשקיע הרבה בתיקון הנ"ל.    לקיבוץ החדש אין זמן בשביל דברים כאלה, גם בכלל וגם מפני שהם לא נמדדים בכסף, בדו"חות רבעוניים ובמאזנים.  אלה הם הדברים הקובעים באמת בשטח.

אנחנו מאחלים לעצמנו לא לשכוח גם את זה, לפחות.

שנה טובה.  ושבמהלכה  לא יפסיק להיות חדר אוכל ולא תפסיק המעט תרבות שיש ולא יפסיק העלון הזה ושלא יפסיק החשק לנוסטלגיה למה שהיינו ולמה שיכולנו להיות ושבכלל גם לא יפסיק החשק להיות.

נִכָּתֵב ונֵחָתֵּם ,  אמן ואמן.  


                      בקלנועיות חמורית


                          אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה