בימים הנוראים צריך להיזכר בכל מה שהבנאדם חטא ועוֹלֵל. כמה שיותר להיזכר – עדיף. אז קדימה: עשינו יותר מדי פעמים במכנסיים, התלכלכנו בכוונה
בבוץ, הוצאנו לאימנו את הנשמה, ברחנו מהבית-ספר, גנבנו פנס רוח מהעירייה, גזלנו
תרנגולות ממשק הפועלות בצפון ת"א. השלכנו לירקון את המלגזות מהמשוטים של
סירות "אליצור", שהחברה סחבו. מתחנו חוט ברזל לרוחב הרחוב שלנו
וכמעט הרגנו את החלבן על הטוסטוס.
בבסיס טירונים גנבנו בריח של רובה צ'כי שגנבו לנו. בהכשרה במעין- ברוך סחבנו מהאקונומיה שוקולד
של ילדים. לא קמנו בבוקר לעבוד ואמרנו
שאנחנו חולים. פיתינו חניכים לבוא לקיבוץ. הפחדנו כל מיני אנשים. ככה. סתם.
המחזנו שטויות. ביימנו טירופים. בזבזנו כסף.
צפצפנו על מה שאמרו לנו. רצינו
לצבוט לילדה אחת בתחת אבל זה לא הסתדר עם מה שהאמא אמרה לנו מה שמותר ומה שאסור. העלבנו.
לעגנו. ביישנו. זרקנו מישהו מהמשק. השתקנו. גרמנו לאישה אחת להתחתן עם חמור. לא התפשרנו. רמסנו. טייחנו. דרכנו על דשא עם
קלנועית. לא הקשבנו. חשבנו שאנחנו רק
צודקים.
והכי חָמוּר: לא
תפשנו בזמן שאנחנו פַּסֶה.
ממי לבקש סליחה ומחילה על כל הנ"ל ? אנחנו חושדים בַּמְרוֹמִים שהם הִזְדַכּוּ
מהעבודת פרך של לכתוב ולחתום את כל העולם. אז את הסליחה ואת המחילה אנחנו יכולים לבקש רק
מהחמור. זאת אומרת מעצמנו.
בבקשה לחדול מלהציק לו בַּדרישות המוגזמות. ליטוף אקראי לא יזיק גם כן. הוא פחות אשם,
כנראה, ממה שחושבים. מגיע לו בכמעט שבעים
ושתיים שנותיו מעט יותר סלחנות ורחמים, מעט יותר חיבה. אולי ככה הוא יתחיל סוף סוף ללחך עשב אמיתי
במקום לאכול את עצמו כל הזמן וכמעט שלא נשאר מה.
גמר חתימה טובה.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה