החמור שוכח את פיו לסגור, גם על מה שאסור לו לנעור. (252)

אתמול היינו, כאשר אהבנו, בטקס הביכורים במגרש הרוגבי.  לטעמנו היו שם שתי הפתעות.  אחת נעימה מאד:  הבנות הגדולות רקדו, בתלבושת ריקודי העם, ריקוד שהוא והמוסיקה שלו הם עממיים אבל לא ממש מהמֵינְסְטְרִים של מה שמקובל בְּצִיוֹן כ"ריקודי-עם".  ככה הרגשנו אנחנו.  לנו הוא נראה ונשמע קצת גרוזיני או אוזבקי ואולי טדג'יקי עם נופך טאטארי.  זה חידוש מרענן, אמיתי ולעניין. כול הבנות חוללו יפה מאד.  בלטה במיוחד אלינה אקסלרוד שאצלה הכול זז איפה ומתי שצריך.  

וחשבנו שזכינו שם לעוד הפתעה נעימה:  המשאית של מייטרוניקס פתחה ברזנט ובמקום ביכורי דולפין היה שם אוטו מתנה לקיבוץ.  לא שמענו טוב הכול אז למחרת קראנו בלוח המודעות (למעלה) שחמישים וארבעה החברות והחברים שעובדים במייטרוניקס קנו לנו את האוטו מהבונוס.

למקרא המודעה רחב ליבנו משמחה אמיתית.   סוף, סוף מגיעים הצדק וגם השוויון לכלל מימוש ואנחנו קיבוץ מה זה טוב?  וכולי וכולי ולמה?מפני שחלק מהחברים שמקבל בונוס מהמפעל בו הוא עובד (כי ככה ההנהלה רוצה)אוזר אומץ, מתגבר כארי, לוקח את הכסף וקונה בו מתנה לכל הקיבוץ וזהו.  כל הכבוד.   

השְהִיָיה באולימפוס לא ארכה יותר מכמה דקות.  שני עופות שמיים הוליכו את הקול אל אוזנינו שהחברים שעובדים במייטרוניקס  דווקא כ  ן קיבלו ולקחו בונוס פרטי בצורת וַאוּצֶ'ר לנופש בסך 2500 ₪ לכל עובד.  הכסף שקנו בו אוטו זה בכלל מבונוס שהנהלת המפעל מעבירה לקהילה בכדי שזו תעשה בו כרצונה.    היות ובשנה שעברה לא עשתה הקהילה שום דבר ברור וסגור עם הכסף הזה, למורת רוחם של עובדי מייטרוניקס וגם של הרבה אחרים –  אז הפעם התחכמו במפעל ועשו את ההפתעה ככה וזה בכלל שנוי במחלוקת מי מחליט מה עם הכסף הזה.

לשאלתנו, אבל מה יהיה עם  הבונוס הפרטי ?  אמרה מישהי: "עכשיו התעוררתם?  כול הסידור הזה ידוע לכולם. הבונוס התקבל בהסכמה שבשתיקה אפילו על ידי המועצה. אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו אז שילך לועדת חברה או למבקר הקיבוץ או לקב"ה."

ואנחנו  חושבים: החברים שעובדים במייטרוניקס הם פטריוטים של הקיבוץ לא פחות מאף אחד אחר.  בין ה54 חברות וחברים שעובדים שם יש ממיטב כוחות המשק: מזכירים, גזברים ורכזי משק לשעבר ועוד ועוד.  אלה לא אנשים שמישהו צריך ללמד אותם מה זה קיבוץ מחד גיסא, אבל כנראה שגם לא ללמד אותם באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה מאידך, ושרק ככה זה צריך להיות.

זה לא גילוי אמריקה ואנחנו לא קולומבוס.  רק שאנחנו, החמור המקלנע ששמו אמן בקר(סתם חבר קיבוץ-גימלאי), חושבים שבונוס כזה הוא גם הכנסת השכר הדיפרנציאלי (שהוא ה מ ו ק ש. לא ההפרטה) ליזרעאל, אם לא דרך הראש, אז דרך הטוסיק. ולא יועיל. בשביל זה לא צריך ועדת חברה או מבקר הקיבוץ.  בשביל זה צריך רק קצת שכל ישר ורק  קצת יושרה.

כי אם זה כן בסדר, הבונוס הזה,  אז זה גם בסדר אם המגזר של המזון יתחיל למכור את הארוחות בכסף בשביל  להרוויח ולקבל בונוס.   אם זה כן בסדר אז המכבסה ומחסן הבגדים יעשו רק "בסדר" אם ימכרו את השירות, כמו בהרבה קיבוצים אחרים וכך יוכלו להרוויח ולקבל וַאוּצֶ'ר לנופש.  לפחות.

למה לא? ואנא אנו באים? לא הרחק מפה.   לבית השיטה ולשדה נחום ולחפציבה ולמרחביה –  תפארת עמק יזרעאל.   כל זה על רקע השכחה המוזרה ששוררת אצל מקבלי הבונוס (ולא רק אצלם) ביחס לשאלה הפשוטה:  מה בדיוק, בחיינו, זה "שובר שוויון"  ושל מי בעצם מפעל "מייטרוניקס", או לפחות מרבית מניותיו?

התחצפנו לכתוב את הדברים ב"קלנועיות חמורית" ולא ב"זה איכפת לי".  נמאס לנו לגמרי להידרש ולכתוב רק מה שמצחיק ונוסטלגי ומלטף וחמודי ומתוקי ולא גם על מה שבאמת רלוואנטי כיום.   אז שיעלה לנו במחיר ויתור על כתיבת  הטור השבועי?  

                       בקלנועיות חמורית

                                                אמן.