על פּוֹפְּ-אַרְט ועל רַבַּנַן (253)

בצהרים של שבת אחת ראינו בערוץ 23 משהו על אֶנְדִי ווֹרְהוֹל.  למי שלא יודע: האיש הזה הוא הקיסר המוכתר של הפופ-ארט (אמנות הפופ) של המאה העשרים.     איש אחד, שמבין הרבה באנדי וורהול ובפופ-ארט,  אמר שם שלא חשוב כל כך הפרצוף של מרילין מונרו כפול אלף פעמים או הקופסאות של קטשופ כפול אלפיים, שהם לא מי יודע מה.  מה שחשוב זה עצם הרעיון ליצור מזה אמנות  גורפת שמאפיינת כל כך את המאה העשרים. 

מהחדשות של שש  בערב, אותה שבת, החכמנו לדעת כי יש צלם אחד שעובד כבר עשר שנים על צילומי עירום המוניים. (אתם יודעים: זה שיש כמה מאות משוגעות ומשוגעים שמתאספים באמצע הרחוב ולפקודת הצלם מתפשטים ונשכבים ביחד על הרצפה עד שמצלמים אותם כמה שצריך). הפעם הוא עשה את זה בבלגיה בעיר בּוּרְזְ', על רקע כנסייה עתיקה.  אף על פי שהיה שם קר נורא, לא היססו האובייקטים והאובייקטות של האמנות להתערטל בצוותא ובפרהסיה וגם לרקוד ולשוט שם על נהר וכולי. 

וחשבנו שבאמת הרעיון הזה הוא ממש מהמם – עירום המוני מעורב דווקא על רקע של כנסייה קתולית, מה שבטח הולך לאפיין באופן גורף את המאה העשרים ואחת.  ברור שיש פה שיא חדש של אמנות מודרנית שהעיקר בו הוא לא המוצר האמנותי מי יודע מה אלא עצם הרעיון לעשות את זה.  אבל פתאום הילד של הנס כריסטיאן אנדרסן שוב צרח: "המלך עירום!  המלך עירום!" וככה הרס לנו את הרעיון.

                                    *****************

מפי דניאל הרפז:   הרבי מלובאביץ' והרב שך נפגשים.  אומר הרב שך: מה פתאום אתה המשיח?  עונה הלובאביצ'ר: זה לא פתאום. אני המשיח. תשאל את כולם. ממשיך הרב שך:  ומי מינה אותך למשרה הרמה?   הרבי:  מה זאת אומרת מי? אלוקים בכבודו ובעצמו.   הטיח הרב שך: אני? אני לא מיניתי אותך לכלום.

                            בקלנועיות חמורית

                                          אמן