יום שני, 3 באוגוסט 2015

על מה שלפני הרבה מאד שנים (254)


שלום ילדים.   בעלון הקודם (1180) יש מאמר של שמעון שחובה לקרוא.  בפיסקה הראשונה שם כתוב ש"לפני הרבה מאד שנים יכולנו לגייס חברים למאמץ נוסף בשיטת הגיוסים לאגסים, לפרדס וכולי". ההנחה הזאת היא גרוטאה ארכיאולוגית יקרת המציאות.  שווה לנקות ממנה את האבק, הירוקת, הלכלוך שנקרש ברוב שנים ולהציץ בפליאה:  מה זה נקרא ש"יכולנו לגייס חברים למאמץ נוסף" ?   איך?  מה פתאום? בעזרת מה?

ה"יכולנו לגייס" הזה, כשמורידים ממנו גם את החלודה, מתגלה כמשהו נורא פשוט וברור:    אנשים מאמינים שהעבודה, עבודת הכַּפָּיִים (ושל כל חלקי גוף האדם, בעקבות הכפיים) היא הדבר הכי חשוב שיש בחיי האדם, המנוף לחיים הטובים באמת.   אנשים מאמינים שאם נעבוד כל חיינו בעצמנו להוציא לחם מן הארץ, לבנות, לחנך, לאכול מעמל כפינו ונקפיד להיות צנועים וענווים ושמחים בחלקנו – תבוא עלינו גאולה לאדם, לעם ולארץ.   ואם נעשה את זה כולם ביחד – זה גם יכול להצליח.

בראשית הקיבוץ – אלה היו עשרת הדיברות ותרי"ג המצוות של החיים. כל ערכי הקיבוץ לסוגיהם נגזרו מקדושת העבודה והעמל.  בעבודה לא היו אז שווים יותר או  שווים פחות.  כל העיסוקים היו שווים בחשיבותם:  ניקוי בתי שימוש ומקלחות (מה שקראו "סניטריות") ניהול מפעל, עישוב סלק סוכר,  ריכוז המשק, חצרנות, הוראה, תורנות פריקת משאיות, שמירה בבתי ילדים, גזברות, מטבח  וכולי וכולי.

בשביל למלא אחר כל אלה, אז, לא נזקקו פה לא לבירורים בועדת עבודה ולא לטיעונים במשטרה.  כולם חשבו שככה זה נכון וככה זה צריך להיות אם חותרים  לחיים הטובים והראויים.

זה גם מה שקסם אז לכל כך הרבה אנשים לנהור לקיבוץ.  זה גם מה שמשך אל הקיבוץ את תשומת לב כל העולם.   פה הייתה אלטרנטיבה למציאות הסיאוב, השחיתות, הפער בין מעמדות, העוני והפשיעה במאה ה19  וגם למצבו העלוב של רוב העם היהודי. לפני 100 שנים  היה בזה גם פתרון לשאלה הבוערת של הציונות – חזרה והתיישבות בארץ, שמירתה והגנתה.

זה הפירוש  נֶטוֹ למה ששמעון גִיֵיס אל תחילת רשימתו בעלון הקודם וגם הפירוש הפילוסופי- קיומי למה שחיים נחמן ביאליק (לא קיבוצניק) שורר אז באמונה גדולה:
                             מי יצילנו מרעב
                             מי יאכילנו לחם רב
                             ומי ישקנו כוס חלב?
                                     
                             למי תודה, למי ברכה?
                             לעבודה ולמלאכה.

                             על כן נעבוד, על כן נעמול                     
                             תמיד בכל ימי החול.
                             כבד העול, נעים העול.
                             ובעת הפנאי נשיר בקול
                            
                             שירי תודה, שירי ברכה
                             לעבודה ולמלאכה.

                                      ***********

ילדים.    רק לא להתבלבל.   הכלכלה הגלובלית (החדשה-ישנה) היא צפצוף אחד גדול על כל מה שחיים טובים והולמים יכולים להיות.   הכול עבודה בעיניים.  במאה ה 21  יש יותר המונים עניים עם בלי גרוש על הנשמה.   יש יותר אלפיוניסטים מיליארדרים עם הכסף של כולנו בבנק שלהם.  גם יש יותר שחיתות ואלימות ופשיעה וכיעור של חיים עם פחות סיכוי להיחלץ מזה לאן שהוא.

אז בטח שצריך לא ללכת לאיבוד בתוך זה, ללמוד את כול הטריקים והתיחמונים של זה, בשביל לא לחזור, למשל, למועדון ה 19.   אבל גם לא לשכוח את החזון התמים ההוא אם רוצים להגיע למשהו אמיתי ששווה להיוולד בשבילו ולעבור חיים שלמים איתו, שנוכל להגיד כשנצטרך לתת דין וחשבון –  "אנחנו היינו שם וגם עשינו הכי טוב שיכולנו בשביל שזה יתגשם".  

                                      בקלנועיות חמורית לגמרי,

                                                אמן.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה