את השיר הזה דווקא לא שמענו ב REUNION של הדרום-אפריקאים, אולי מפני שאנחנו פשוט לא
שומעים טוב. זה שיר שהחניכים של "הבונים" שרים כשיושבים
במעגל בחושך מסביב למדורה. המדריך עומד ומנפנף בכַּאפִיָיה וכולם שרים עד שנגמרים
השירים או שנגמר הלילה או שכולם נעלמים ונעלמות בשיחים בשביל אתם יודעים מה.
ביום חמישי בארבע וחצי אחרי הצהריים פגשנו המון מכרים
מלפני ארבעים ושש שנים, כשהיינו בשליחות ברודזיה (היום זימבבווה) ובדרום-אפריקה
במחנות הקיץ, בסמינרים ובחוות ההכשרה בוֶסְטוֹנַרִיָה, ליד יוהניסבורג. אין מקום למנות את כולם.
אבל כשהודיעו שכל הרודזיאנים נקראים להצטלם על יד
הרימונים שעל יד הפעוטון. טסנו לשם. בהתחלה
לא זיהינו אף אחד. רוב אלה שהיו שם נולדו אחרי שעזבנו את רודזיה. פתאום שמענו צעקה: אַ מֵ ן !
זה היה אחד, אדריאן, שנהייה חבר עין השופט. הצעקה הבהילה אל כיווננו אשה אחת. לא היינו
בטוחים אז בדקנו לה את השם בחזה. מרים
מילר. חניכה חביבה מסולסברי. קיבלנו חיבוק גדול ונשיקה רטובה. ביד השנייה שלה היא החזיקה בעוד אשה אחת עם
פרצוף מוכר מאד ששכחנו את השם לעזאזל.
אַרְלִין ליאון שהייתה בלונדה משגעת, גם כן חניכה
מה"שומרים" בסולסברי (סליחה, הַארַארֶה).
בצד עמדו עוד כמה קשישים עם שיבה. הם הציצו בנו.
אנחנו הצצנו בהם. הם התקרבו
אלינו. אנחנו אליהם. ההפתעה הייתה שלמה: פגשנו את לא פחות מהרולד מידלדורף ואלן שרייר
מסולסברי. הרולד ואלן היו בוגרי התנועה
ובהנהגתה. זכרנו שבכל פעם היו שני
הליצנים האלה מתפנים לריב ולהתווכח אחד עם השני ככה: הרולד:
אני חייב לך שני פני. קח.
אלן: מה פתאום? אתה לא חייב לי כלום. הרולד:
אתה השתגעת. הרי אתמול שילמת בשביל
הגלידה שלי. אלן: לא יכול להיות. גלידה זה עולה טיקי (שלשה פני). מה עם עוד פני? הרולד: עוד פני היית חייב לי משלשום בשביל הקולה שאני שילמתי ארבעה פני. אלן: טוב אז תיקח עוד חצי פני מהשבוע שעבר שאני
חייב לך בשביל הפַאדגְ'. וככה כל היום. וככה הם חברים מצויינים עד היום.
קשה לזכור מתי אבל באיזה שהוא רגע בתוך המהומה נתקלנו
בג'וֹסִי פַקְטוֹר מקייפטאון שהיה איתנו הרבה במחנות השומרים באיגודה,
בְּלִיצֶ'ס-בֵּיי שבאִיסְט- לַנְדוֹן.
היום הוא גניקולוג בכיר, סגן מנהל בילינסון ופעם גם מנהל בית-חולים
עפולה. אולי שמו כיום הוא הד"ר יוסף
אופק ואולי לא? אחר כך ראינו את פוגי
מצרעה, שהיה איתנו בשליחות גם כן במחנות ה"שומרים" ב"איגודה",
מחנות שזכורים לנו כהתקופה הכי יפה בשליחות בכלל.
שם גם לימדה אשתנו, השליחה רותי בקר, את כל המחנה שיר הליכה במקצב שקוראים
לו: "אַן- דוּ אוּ –הוּ! יַנְטִיגוֹרָה טִימָיָה !" במשך הערב שמענו מהבמה את הצריחת קצב הזאת
ואשתנו מה זה התרגשה!
נוכח המפגש הלבבי והנוסטלגי בא לנו לומר משהו שכבר
הרגשנו פעם, תיכף אחרי שגרעין גניגר הגיע ב1958: האלף מאתיים ויותר אנשים האלה שהיו בכנס
"הבונים" ביזרעאל, השבוע, הם ממיטב אוכלוסיית העולם והיהדות. ציונים, סוציאליסטים, מחונכים ומשכילים יותר ממה
שאנחנו, ה"צברים" ביזרעאל היינו
אז.
היו בהם גם חסרונות.
אבל כאלה חֵברֶה פשוט הצילו ב1958 את קב' יזרעאל מהתפרקות – דווקא ה"אנגלו-סכסים"
האלה שגדלו אצל אוֹמנוֹת אפריקניות, למדו אחרי שעות ביה"ס ב"חֵיידֶר" אחרי הצהריים, שאבו
והביאו איתם את המטען הרוחני, הערכים והעקרונות
של העולם הדובר אנגלית, בּוּרִית,זוּלוּ ואידיש.
וכל הכבוד וכל ההערכה.
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה