לפני כמה שבועות,כשעלינו לארוחת הבוקר, קלטו עינינו את
מראה האקליפטוס ההיסטורי מזוית מעניינת:
הענף או הגזע שבלט כלפי מזרח נראה פתאום במלוא הדרו, חשוף הרבה מהכיסוח ה ה
ו א אך קצת מכוסה עלים חדשים וככה ממתין
להצמיח הכול מחדש לתפארת הנוף.
למחרת אותו בוקר ראינו את כל הענף הזה כרות ושחוט ומרוט
לחתיכות קטנות, שוכב בצומת וממתין לפינוי.
העזנו לשאול את מי שעסק בזה, מה קורה?
הוא אמר שהגזע-ענף כבר מאד חולה ואין ברירה ומוכרחים לגדוע. שאלנו ומה יהיה הסוף עם העץ בכלל אם כל הזמן
קוצצים? הבחורצ'יק חייך ואמר בקריצה של זרע קוסמי: בסוף לא יישאר ממנו אולי כלום. לא התעצלנו ומדדנו את היקף הגזע הכרות שהוא היה
בכלל רק אחד מענפי העץ: מאה ושבעים ושלשה
סנטימטר.
על העץ הזה גם סיפרנו, גם שוררנו וגם ציירנו. עולמנו הקטן פושט ולובש צורה בחיפזון מבהיל. לפני עשרים שנים, כשהתחלנו לצייר, ציירנו את
האקליפטוס הזה. כיום, כשאנחנו מתעדים
ומקטלגים את כל כמעט שש מאות וחמישים
העבודות שעשינו מאז מתברר שעשינו את זה לעוד כמה וכמה אתרים. לפי הציורים קשה לנחש שהם נוף מפה. למשל:
איך שפעם נראתה יזרעאל מהצומת, איך
שהאסם נראה עד לא מזמן ואיך נראו שלוש בוגונוויליות (כל אחת מצבע אחר) שהיו ונעלמו
מסביבת המכון קיטור (מה זה!?).
ופעם היה ה"נוף" שציירנו גם אותו. זה לאן שטיוכקה והחמור היו צועדים באון
ובגאון בכל בוקר בעשרה לשש בדיוק בשביל לעשות פיפי וללגום את הנוף מכאן ועד לזריחה
של הרי הגלעד. כיום, אם היינו רוצים לשוב
וליהנות ככה ממה שנותר מזה איכשהו אחרי מה שעשו לו החוות-סוסים ותלי העפר של
היחידות החדשות, היינו צריכים למהר ולהקיף בסיבוב מול הדיר, (איפה זה?) ולהגיע
לאיפה שעכשיו מצפה אבנר (שעוד לא היה) ורק אז להתרווח מול ה"נוף".
וכל זה היה מזמן, כשהיינו אולי רק בני ארבעים . השבוע אפשר כבר לנעור בשקט:
אַחַת שְׁתַּיִם
שָׁלֹש
חֲמוֹר
עִם זֵר עַל רֹאשׁ.
גָדַל
בְּעוֹד שָׁנָה, הוּא כְּבָר
שִׁבְעִים
וְעוֹד שָׁלֹש.
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה