אמש ראינו את יפה ירקוני ממררת בבכי כשדיברה על שושנה
דמארי. בין השאר סיפרה איך שנהגה לרוץ ממוגרבי למטה (זה בטח באולם הראשון של הבימה והקאמרי, איפה שטוסקניני
חנך גם את הפילהרמונית) לסימטת בית השואבה, איפה שהיה פעם תיאטרון לי-לה-לו בשביל
לשמוע שוב ושוב את שושנה דמארי.
זה הקפיץ לנו פיוז מרטיט לב. כשהיינו בני שלוש-עשרה הייתה לנו דודה שגרה
אצלנו כדיירת מִשְׁנֶה. הדודה הזאת עבדה
בקפטריה של בית-חולים "הדסה" ברחוב בלפור בתל-אביב. יום אחד היא אמרה לנו: יש לי כרטיסים
מהפרסונל. אז בואו אתי לראות פעם מה זה
תיאטרון רֵאוְויוּ כמו שצריך וכמו שאף פעם לא ראיתם.
אנחנו זוכרים שנסענו באוטובוס 13 עד קרוב לכיכר מגן-דוד ומשם דהרנו אל סימטת בית
השואבה, שזה היום איפה שהסטודיו של מנשה קדישמן.
בבית ליד היה תיאטרון לי-לה-לו.
היה שם אולם בלי שיפוע והמון כסאות פשוטים, לא של תיאטרון. בקצה האולם
הייתה במה עם מסך. בסוף כל קטע היו מכבים את כל האורות. הקונפרנסייה הרגיעה את הנאספים וקראה לזה
"בלק-אאוט". זאת הפעם הראשונה
ששמעתי את הביטוי.
זכינו לראות שם את מתתיהו רוזין שר את "שמי הוא דני
דן" וכולי. הוא שר את זה על רקע של ספינת מלחמה שבין התותחים והתרנים רקדו
בחורות במין ריקודים שאף פעם לא ראינו, עם רגליים חשופות ועוד מחשופים.
אחר כך עלתה הקונפרנסייה והודיעה לקהל שהיה מיטב פולני
תל-אביב, כמו שהדודה שלי הייתה, שיש הפתעה שכזאת עוד לא ראו ולא שמעו בתיאטרון. כשנפתח המסך נראתה על הבמה תימנייה יפהפייה
בלבוש מקסים. כמו שמשה וילנסקי בכבודו
ובעצמו התחיל לנגן, היא השמיעה את השיר "כלניות". מחיאות הכפיים היו אדירות.
לא היה אז רדיו עברי ואת השיר אפשר היה לשמוע רק בתכנית
"כבקשתך" בשתים-עשרה וחצי בשבת וגם אז רק אחרי שעשו מזה איכשהו
תקליט. אבל השיר נפוץ בארץ-ישראל כמו
ברק. כל היהודים שרו אותו אפילו יותר מאת
"ירושלים של זהב".
בעיקר זכור לי שנהגו לשיר אותו בהתרסה בכל פעם שנראו
הכלניות האחרות, אלה הצנחנים האנגלים שעשו ליהודים הרבה צרות.
איזה נוסטלגיה.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה