יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

באיזה עידן אנחנו חיים?! (279)


כל אחד יכול לאפיין את עידננו באלפי הגדרות:  עידן המאה העשרים ואחת, עידן הדיגיטליה, הגרעין, הסקס המשוחרר, המְיוּלִים במדרכות, ההַפְרַטַטוֹלוֹגְיָה, הכבשים של מנשה קדישמן, התחממות כדור הארץ ומה לא?   לחמור יש איפיון משלו למה העידן הכי חשוב, הכי אינטימי והכי שורד מכול שפע העִידָנוּת הוא: שבכלל אנחנו חיים בעידן הרִיץ'-רַץ'.  זהו ואין בִּלתו.

פעם היו אבזמים וכפתורים וטיק-טקים ושרוכים וסתם תפסים או סגרים.  היום יש ריץ'-רץ'.  זה סוגר ופותח את הכול. נקודה.   כשהחמור קם בבוקר, הריץ'-רץ' הראשון שהוא פוגש זה הריץ'-רץ' של החנות במכנסיים.  לפעמים זה נסגר, לפעמים זה לא נסגר או שנסגר רק אם מחזיקים את השמיצ'יק בדיוק בזוית הנכונה ומושכים בכוח.  אם לא בודקים שהכול במקום  קודם, עלול הריץ'-רץ', תוך כדי משיכה נמרצת למעלה, לנשוך לחמור את הבולבול. זה כאב שצירי לידה הם כלב לעומתו.

אחר כך יש גם נעליים עם ריץ'-רץ'.  אם שם הולך הריץ'-רץ' – זורקים את הנעליים לפח ונועלים את אלה עם השרוכים. אחר כך יש מעיל מודרני עם ריץ'-רץ' בשביל לרכוס. כאן זה תמיד מתבלבל: לא התחלנו נכון – נתפס הבד בתוך הריץ'-רץ'.  משכנו למעלה – המעיל נשאר פתוח למטה וכולי.

במעיל עידננו יש גם ריצ'-רצ'ים בכיסים.  לפחות מארבעה, שנים מהצדדים ושניים מלפנוכו.  לכל ריץ'-רץ' יש את האופי המיוחד לו בלהיסגר ובלהיפתח.  לדוגמה:  יש אחד שנפתח לאט או שבכלל לא דווקא כשצריך לשלוף מהר מאד מהכיס את המפתח הביתה בדרך לבית-שימוש. יש אחד שאנחנו יכולים לסגור כמה שאנחנו רוצים אבל הוא ממילא קרוע מהצד ולא חשוב אם סגרנו או לא – זה תמיד פתוח.

במקרה היותר יצירתי יש למעיל גם עוד שני או ארבעה ריצ'רצ'ים בפנים המעיל מפני שזה מעיל שאפשר להפוך אותו וללבוש על צד שמאל. אם עושים את זה אז גם כאן יש לנו מספיק ריצ'-רץ' בשביל להשתגע כשצריך לפתוח או לסגור.

ויש את הפַאוּץ'.  זה שלנו מרוצ'רץ' בלא פחות מחמישה ריצ'רצ'ים:  לכל אחד משני המדורים שלו יש שני ריצ'רצ'ים ככה שאפשר לסגור מימין לשמאל ולהיפך ואפשר גם לסגור עם שני החצאי ריצ'-רץ' בדיוק לאמצע של כל מדור. זה תרגיל טוב לחידוד העצבנות.  בעיקר למי שבכלל כבר לא רואה מה קורה שם למטה אחרי הכרס והוא עושה הכול עם חוש המישוש.   בתוך אחד מהמדורים יש עוד ריצ'-רץ' שנועל איזה תא סודי.  אוי ואבוי לחמור אם בְּבַּלְבַּלָת היסח הדעת הוא תוקע משהו  דווקא שם.  יומיים חירפון לוקח לנו לנחש איפה בכלל ובאיזה ריצ'-רץ' בפרט שמנו את המפתחות של הקלנועית,  למשל.

כשסוף סוף הגענו כבר אל הקלנועית בדרך לארוחת-בוקר, אז גם אצלה יש ארבעה ריצ'רצ'ים ענקיים, אלה שסוגרים אותנו בחורף בתוך הקונדום הזה שהוא טוב מאד בעד נגד גשם וגם נגד קור.  שם יש לנו בעייה עם הריץ'-רץ' שדרכו יוצאים או נכנסים.  אם הכל בסדר אז טוב.   אם לא – אז מישהו מבחוץ יכול לפתוח עם שְמִיצִ'יק שיש גם בחוץ לאותו הריץ'-רץ'.  רק מה?  לפעמים החמור שבפנים ואשתו שבחוץ מושכים ביחד גם מבפנים וגם מבחוץ.  רק מהפלונטר הזה אפשר להתגרש וגם להתחרש  מהצעקות.

ולא הזכרנו כל מיני ריצ'רצ'ים מזדמנים כמו שיש לבחורות מהצד ובאמצע. וגם במכנסי דגמ"ח שם למטה ובחרמונית גם כן למטה ובכל מקום. יש גם סתם ארנק עם ריצ'רצ'ים וגם קלמר עם ריץ'-רץ' וגם כל התיק-ביה"ס עם מיליון ריצ'רצ'ים.  

כך שהכל מרוּצ'רַץ' לְמִשְׁעִי בעידן הזה.  עוד מעט ימציאו גם ארון עם ריצ'-רץ' ככה שביום תחיית המתים נוכל לצאת יותר מהר ובקלות בשביל לראות מה קורה.

בכוונה לא נכנסנו לתחום הסקוטש-ברייט.  זה שסוגר את הכול כמו נייר זכוכית. אצלנו בקלנועית יש כאלה כמה. כידוע בחורף, אנחנו מחממים את האוזניים עם כובע גרב או עם כיפת צמר, מה שבא קודם.   סקוטש כזה שמותקן בקלנועית בשביל לסגור את היריעה הקדמית של הקונדום אחרי שמקפלים אותה – אז כשעוד לא מקפלים אותה ואין לו מה לעשות  הוא תולש לנו את הכיפה בכל פעם שאנחנו יוצאים מהקלנועית.  ולא ניכנס למה שהיה יכול לקרות אם הסקוטש הזה היה מחליף אצלנו את כל הריצ'רצ'ים.  יללה זִיפְּ.

בקלנועיות מְרוּצְ'רֶצֶ'ת

החמור.

אין תגובות:

פרסום תגובה