יום שני, 3 באוגוסט 2015

רק פעם בכל חמש שנים (149) 11.4.03


בהתחלת אפריל או בכמעט פסח, פעם בחמש שנים, מגרד לנו לדעת מה יש לחג המשק שהיו עושים בגדול כל חמש שנים (עכשיו זה ליומולדת 55 של יזרעאל) ושתמיד נתקע שם פסח כמו עצם עם החופשה  באמצע החזרות שכבר התחילו (על מה?!) וכולם שוכחים הכל וצריך להתחיל הכל מההתחלה.     

בצד הצפוני של החדר-אוכל יש שלשה עצי בוהינייה.  אחד מהם הוא עתיק למדי.           ב1963 הוא היה על יד המדרכה בצד הצפוני של הדשא הגדול שבתָּוֶךְ הצריפים.  כבר אז היה העץ הזה מספיק גבוה וחזק. בחג ה 15 עשו עליו מין בוידעם קטן שאפשר להיות עליו.  בגרסה (שלא הייתה) לחג ה50 למדה טל סרויה לומר(יפה מאד) את זה:

" אולי עוד עשרים וכמה דקות  הוא יסכים לעמוד.  הזמן.   עכשיו תקועה הבוהינייה ההיא איזה שלשה מטר בתוך המשטח הגבוה והתָחוּם בקיר בזלת, בצפון חדר האוכל החדש.   כשהיא פורחת, זה עדיין כמו אש ורודה.  בחג ה 15 להגיענו אל הגבעה הזאת ואל הדשא הגדול שבין הצריפים, יושבת לה אווה בתוך צמרת הבוהינייה וכמו כּוֹס על עמוד חשמל היא צועקת...."

ואז אמורה הדס פלדמן, בחג ה50, לשחק את מה שאז, ב 1963, עשתה אווה סלושני (ז"ל), זאת אומרת לדבר  מתוך הבוהינייה, לבושה סטרץ' שחור:

              אאו !  אאו!  אאו!
              הקשיבו לנאום הכוס.
              אאו!  אאו!
              אני סתם כוס.  מין ציפור לילה
              עם פרצוף של ינשוף נדיר,
              אבל ממין הצרחן המצוי.
              אאו!  אאו!
              בכל לילה.  בכל לילה,
              אני מתעופף לי ונוחת לי על עמוד חשמל.
              הם עושים תורנות ביניהם, העמודים
              ואני נוהג בם שויון גמור.
              לילה על זה ולילה על ההוא.
              ככלות הכל, אנחנו בקיבוץ ויש מי שידאג
              לכל מה ולכל מי שאנחנו שכחנו לדאוג.

אאו!  אאו!
הנה עבר השומר.
              הוא הלך להדליק את האורות
              בכל הפינות וסביב לגדר,
              כדי שבני אדם יצאו מחדריהם
              וידברו האחד עם השני,
              וילכו לסעוד פת ערבית,
              ויברכו האחד את השני בערב טוב.
              ערב טוב! ערב טוב!
              בכל לילה .  בכל לילה,
              מישהו מדליק את האור
              על הגבעה הזאת.
              וזה סימן, בשביל בני אדם רחוקים
          שמישהו, על הגבעה הזאת נמצא תמיד.
          הרי זה הגיון פשוט: אם בכל לילה
          הוא מדליק את האור – זה סימן בדוק
          שהוא ישנו כאן.  תמיד.
          אאו!  אאו!
          ערב טוב.    ערב טוב.

אחרי זה שרה, אחת דוֹרְקִי (שהייתה ביומולדת 70 שלנו), את "עם ערב במרומי גבעה".  זה מאיפה שהשיר נדחף להיסטוריה.  אבל זה בכלל לא שיר הפתיחה להצגה של חג  ה 15. לפי מה שכתוב בטקסט ההוא, אותו אִיְירָהּ להפליא מיקי טויז, ושהופיע ב"שדמות למדריך" (מי זוכר?), מתחיל המחזה בשיר מקהלה קצרצר: 
                                      הַשֶׁמֶש בָּא, מְנוּחָה וְשָׁלוֹם.
                                      נָטָה הָעֶרֶב עָלֵינוּ.
                                      בּוֹאִי שַׁלְוָה, בּוֹאִי הֲלוֹם,
                                      פֶּתַח בֵּיתֵנוּ לִשְׁכּוֹן.  


                      בקלנועיות חמורית


                          אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה