יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

כל דבר מזכיר לנו את גדוד העבודה (230)


בזה שבעיניים של חמור מודל 1932 כל העולם כולו זה לא מה שהיה, אין כל חדש.  מה שכן מעניין זה בכל אופן להיתקל בכל פעם מחדש בעוד משהו לאישור מחדש שבעצם אנחנו כבר סתם מְחוּיזָרִים עם קבלות.

קראנו בעיתון חדשה קולינארית חשובה מאד:  צ.ה.ל מוציא את הלוּף מהתפריט.  כל החיילים לא רוצים לאכול לוּף ומעדיפים שניצלים ועוף וקבב מקופסאות ומה לא, רק לא לוּף.   לצ.ה.ל יש עוד לוּף לארבע שנים ולא יודעים איך להיפטר ממנו. 

כבר תשע-עשרה שנים שאנחנו לא במילואים.  אבל ממשך כל שנות שירותנו בצבא וגם לפני זה כשהיה מחסור ובשר משומר אפשר היה להשיג רק בשוק השחור – אנחנו בדיעבד מאלה שאוהבים מאד דווקא לוּף.   במילואים האחרונים שעשינו כנהג של "מַאן" ענקי והובלנו אספקה, טעמנו מכל החידושים של מנת המזון הצה"לית כגון עוף מבושל בקופסה, רולדה הודו מקופסה ועוד כאלה.  שום דבר לא טעם לחיכנו כמו הלוּף הישן והטוב: פרוס ומטוגן, חי ישר מהקופסה, מעורבב עם ביצה וכולי.

אנחנו מוכנים לאכול כל יום לוּף,  בטח שבמקום הכנפי-עוף והרגלי-הודו והחזה-עוף שיש פה למכביר ולזרא.  שיתנו כמה פרוסות לוּף מטוגן ואנחנו מסודרים.  כל החיילים יכולים לזלול מה שהם רוצים.  אנחנו בעד לוּף.  גם בעד "קוֹרְנְד בִּיף", אפילו אם בגדוד העבודה אכלו את כל זה בתור "בּוּלִיבִּיף" מעודפי הצבא הבריטי של קִיצֶ'נֶר.  

                                                *****

אף על פי שסטנלי פישר הוא אולי חניך שלנו מבּוּלַאוַויוֹ של רודזיה, זה באמת מרגיז שדווקא הוא כאמריקאי נהייה נגיד בנק ישראל.  הרצל בטח מתהפך בקבר של הציונות.  אפילו שמעון פרס נחלץ לסנגר על המהלך והוא נשבע שהאדון פישר הוא זה שעזר במהפך הכלכלי ב1985 ושמה שסטנלי פישר אמר אז שיהיה- זה בדיוק מה שקרה.   

רגע.  מה בדיוק קרה?  כל ההתיישבות העובדת והכלכלה שלה עפו בצ'יק לפח יחד עם חלק גדול מהתעשייה בישראל.  פרס שהיה ב1985 באוהל המחאה וראה את כל החברה הטובים יושבים מושפלים, אמר להם אז: "למה אתם מפגינים פה ככה? הרי תוך כמה ימים אנחנו מחסלים לכם את כל הבעייה", זה בזמן שה"בעייה" הקטנה תיגמר אולי ב2013, אם בכלל תהיה עוד תנועה קיבוצית.  ומה אמר אז סטנלי פישר  על המפולת ההיא שחיסלה הסטוריה גדולה ומפוארת ?  לא ידוע.  אבל פרס מוסיף לסנגר: (אתמול ברדיו) " אז מה אם הוא אמריקאי? אז גם הוא יעשה עלייה.  איך זה?  הלא כולם פה אמריקאים ופולנים ועיראקים ומרוקאים שגם עשו עלייה.  מה רע דווקא בסטנלי פישר?"   

נשמע כאילו לא נורא אבל בטוח שמזה מתהפך הרצל בקבר של הציונות עוד יותר מהר.  ובאמת, בשביל מה צריך עלייה? למה לא ישר לקחת מבחוץ כל מי ומה שכדאי כלכלית, בלי ציונות מאובקת ?  למה לא סנדלרים סיניים, אורגים מהודו,מכונאים מספרד, בנאים מרומניה ותופרות ירדניות?   למה לא? ולמה לא להביא אותם אפילו לכאן ,כמו את הפיליפינים והתאילנדים? ולמה שלא נלך כולנו לשבת אצלם שמה, במקומם, ושהם יאכלו פה את כל החרא בשבילנו? למה לא?  צונמי יש בכל מקום, אז מה?

האמת:  לא מגיע לשום חמור להתרגז כל כך ככה ושלא יעשה את עצמו סנילי כשזה נוח.   מי מְמַנְ"כֵל (באמת הכי טוב) בקיבוץ ה ז ה  את התעשיות ואת החקלאות?  ומי עובד בהן?    לא אנשים מבחוץ? אז מזל שהיחיד עם הראש מ"גדוד העבודה" פה זה רק החמור החתום מטה.  וגם ברוך השם שהוא כבר לא קובע פה שום דבר.     ויש אפילו בונוס.  וּלְהַשׁוֹמֵעַ וּלְהַיוֹדעַ יִנְעַם.

                                      *****

וככה סיפר ד"ר אשרמן, כשביקר בירושלים  בבית ד"ר ז. אביגדורי, חברו לעבודה ב"גדוד העבודה", עת גלשה שיחתם לזיכרונות מן הימים ההם: בחור צעיר טייל לו לתומו ברחוב טבריאני מתנמנם.   לפתע, שמע קול בכי וזעקות כאב ושבר מן הבית הסמוך.  לבו הגיד לו שאלה זעקות יולדת המתקשה בלידה.    הצעיר, ד"ר אשרמן, התמחה במיילדוּת עוד בארץ הולדתו, רוסיה.  באותה עת היה רופא צעיר ב"גדוד העבודה", בסלילת כביש צמח- טבריה. הוא זינק אל תוך הבית ומיהר לכיוון הקולות.  עיניו הבחינו ביולדת צעירה ששכבה מתפתלת בכאבים. לידה כרעה אישה מבוגרת וכבדת בשר, גונחת וצורחת בחוסר אונים.

 חיש מהר הפשיל אשרמן הצעיר שרוולים וניגש אל הצעירה, אלא שהמבוגרת המסורבלת (אמה של היולדת או איזו מיילדת) חסמה את הדרך בכוח וניסתה להדוף החוצה את המשוגע בבגדי עבודה מלוכלכים.  הוא לא שעה אליה, דחפה הצידה ופילס דרך אל היולדת. בתושייה ובזריזות ביצע בנאמנות את מלאכתו, עד שנשמע קולו הפועה של התינוק שנולד.    קריאות "מזל טוב" נשמעו מכל הבית.  האישה שהייתה ליד היולדת סיננה מבין שיניה באידיש:   "גֵיי וֵייס אז  אַ – כבישניק דוקטער איז אוֹיכֶט א- דוקטער?  (לך תדע שרופא מהכביש זה גם רופא?    "עלילות גדוד העבודה", עמ' 160)


                          בקלנועיות חמורית

                               אמן.



                                                                  


אין תגובות:

פרסום תגובה