ואיפה מַאכְנוֹ ואיפה לוּקָאצֶ'ר וגם בְּרַאדָה וכולם?
לא חשוב אם אתם בעד הקיבוץ "ההוא" או לא בעד, תמיד כדאי לדעת ממי ומאיפה
וממתי נהיו בעולם חדר-אוכל וסידור עבודה ומרפאה כזאת וסולידאריות קיבוצית גם מעבר
לגדר והשלכת הנפש מנגד בגאולת הארץ ולאכול בּוּלִיבִּיף עד גועל ולעבוד ביום ולרקוד
כל הלילה וזה.
אנחנו באופן אישי הדרכנו חניכים בתנועת הנוער על קיבוץ
לפי תכנית הדרכה מאד אקדמית ומלומדה של אלי שְׁבַייד ( היום פרופסור). אצלו נולד הקיבוץ מצבי שץ וגורדון, מסירקין ובורוכוב,
מדגניה ומעין-גנים וכאלה. גדוד העבודה לא נזכר אצלו כמעט בכלל, בכל אופן לא כמו מי
יודע מה. אולי חשב אלי שבייד שגדוד העבודה
היה מחנה קייץ של מתנדבים לכמה שנים וזהו.
אולי לא רק הוא חשב ככה.
אנחנו שבים וממליצים בחום על קריאת חובה של "עלילות
גדוד העבודה" של עַבֶּד והדסה אביגדורי-אבידוב. אחרי שסיימנו את קריאת 478 העמודים, בלי לוותר
על קוצו של יוד, קצת השתנו לנו הפרופורציות ביחס למי ב א מ ת
אשם בשיגעון הזה של המפץ הגדול שברא את הקיבוץ בתחילת המאה ה20 בא"י
ומי בדיוק העלה את הקיבוץ על המפה , גם בארץ וגם בעולם – שיהיה חקוק בנכסי צאן
הברזל של תולדות החברה האנושית. גדוד העבודה.
אנחנו כאן לא במקום קריאת הספר. אנחנו רק בשביל להלל ולשבח את תוכנו. רק בשביל לדווח על ההתרגשות הקיומית וגם הנוסטלגית
שליוותה אותנו בזמן הקריאה ומלווה אותנו לאחר הקריאה ותוך כדי עיכול המסופר. הספר הוא קודם כל עדות מפי אנשים על מה שחוו.
לא חכמת הסטוריונים. הסיפורים האישיים
והאינטימיים, המראות, ההרהורים, תיאורי החיים ביומיום: איפה ישנים, מה אוכלים ובמה
עובדים מי שר ומה רקדו ולמה כל זה, הם שובים את הלב ומרטיטים את הנפש.
אנחנו על זה גדלנו.
ילדותנו ונעורינו ספגו גדוד העבודה מכל מיני פינות בכל התרחבות טריטוריית
הילדות. בעצם, עד היום אנחנו רואים את
הקיבוץ במשקפי חזונם המעורפל קצת אבל המהפנט לגמרי של אלפי ה"משוגעים"
של העלייה השלישית שהגיעו ארצה להגשים בשורה משיחית תוך הקרבת הרבה שנות חיים
מפרכות על מזבח הציונות והסוציאליזם בארץ ישראל.
כבר כתבנו פעם במדור הזה ש"את המדינה הזאת בנו
רוסים". בספר הזה מסופר טוב טוב גם למה ואיפה. לפי מה שנאמר ונעשה (גם על ידי אנשים שאתם,
אפילו אנחנו, הספקנו להיפגש איכשהו לפני חמישים שנים) אז שנדע בבקשה,כולנו, כל
מיני עובדות: א. כמעט כל אנשי גדוד העבודה ומנהיגיהם באו מרוסיה. ב. "קיבוץ"
זה קודם כל הרבה אנשים שמוכנים, כל אחד לחוד,
לוותר על הכל בשביל לעשות ביחד משהו באמת גדול. ג.
קיבוץ זה בכלל לא "קולקטיביות רעיונית". המריבות, הפילוגים, חילוקי הדעות, השנאות
והקנאות הם חלק אינטגרלי ממה שזה היה.
נקודה. ד. אחרי כמה שנים של וירטואוזיות חלוצית התפרק
גדוד העבודה. רוב חבריו פנו לחיים
"פרטיים" בעיר ובמושב. ה. כולם: אחרוני חבריו, בניהם ובנותיהם, נכדיהם
וניניהם, כולם זוכרים בערגה גדולה את שעתם היפה של יֶווּצְ'קָה ואִיסַצְ'קָה ומַאכְנוֹ
ופְּשְצָ'רָה, בכבישי הארץ, בהגנה, בגאולת העמק המזרחי ורמת-רחל ובמה לא. ו.
גדוד העבודה זה לא רק יצחק טבנקין
או מאיר יערי, מנהיגי התנועה הקיבוצית של פעם. בספר הזה הם בקושי מוזכרים.
מהספר הזה אפשר להבין שהתנועה הקיבוצית הגדולה והחזקה
שהוקמה למלא משימות לאומיות וחברתיות – היא דווקא חזונם של יוסף טרומפלדור (אוֹסְיָה)
ויצחק שדה (נולד בפולין ונהייה "רוסי" לגמרי) ואלפי חניכיהם ומאמיניהם,
ה"גרופיס" שלהם לנצח. איך נגנב
השם בי"תר (ברית יוסף תרומפלדור) דווקא לצד השני של המתרס? השד יודע.
אנחנו נולדנו ארבע שנים אחרי שגדוד העבודה חדל
מלהתקיים. אבל אנחנו מתגעגעים אליו כאילו
שנולדנו ברוסיה ב1900 ולא בבית חולים עפולה ב1932. איזה פיספוס.
מי שיקרא את הספר, שיקפיד בבקשה לקרוא הכל כי בכל סיפור יש איזה חידוש,
אפילו כששניים מספרים על אותו דבר. בכל מקרה, נא לא לדלג על סיפורים כאלה:
חיים שטורמן מספר שבפעם הראשונה כשהגיע לעין חרוד
(במעיין חרוד) הוא רכב תשעה קילומטר מעפולה, פנה בשביל דרומה, עבר על יד "עין
זרעין" ששם הייתה טחנת קמח (?!)
איפה ואיך נתקלו שני ענקים אחד בשני? כשפרצה המהפכה ברוסיה היה אוסיה במצרים, גומר
להשתחרר מגדוד נהגי הפרדות של הבריטים.
כמו שהוא שמע על מהפכה הוא הבין שהיהודים ברוסיה בצרות. הוא מיהר להתייצב כקצין בצבא הצאר של
קרנסקי. הסופר היהודי אנסקי
("הדיבוק") שמע שטרומפלדור בסביבה והוא המליץ עליו לקרנסקי. לזה היו צרות עם אחד גנרל קורנילוב מצבאו שבגד
והתכוון לעלות על פטרבורג ולתפוש את השלטון.
טרומפלדור נשלח, בראש גדוד קוזקים (פָּרָשִׁים קוֹזַקִים
דוֹהֲרִים אֶל קְרָב...), לעיר פסקוב בשביל לחסל את קורנילוב. בינתיים
האוייב הזה התפרק ולא היה שום קרב. אבל
במקום קורנילוב הלבן נתקל גדוד הקוזקים של אוסיה בפרטיזנים אדומים שגם הם לחמו
בקורנילוב ובצבא קרנסקי בכלל. כשטרח
טרומפלדור לברר מי בדיוק האוייב הזה ומי המפקד שלו, התברר שהמפקד הוא פלוני וַלֶרְיָאן
קַזָנְסְקִי. במפגש מפקדי הכוחות האויבים
התברר שזה שום ולריאן שמלריאן. האיש היה
יצחק לנדוברג, הוא יצחק שדה שאחר כך נהייה "הזקן" של הפלמ"ח.
ולקינוח שיר מאז ומשם.
יותר נכון איזכור שיר. בעמוד 203
מופיע צילום קבוצתי של חברי גדוד העבודה בעבודות המחצבה משנת 1924. לא מצוין מי זה שם בדיוק אבל חוץ מחברה עם
פטישים יש ברקע כתובת על אבן. הכתובת
מכילה שלש שורות. מי שלא מכיר – לא יודע מה זה הכתובת. מי שכן מכיר (אנחנו) יכול לפחות לשיר או לזמזם
עם המלים האלה את השיר הידוע, אותו שרנו כילדים ב"מחנות העולים" שיר
שסתם "הוחרם" מגדוד העבודה והותאם למחנה קיץ כלשהו, מאוחר יותר.
וכמו שעל ציפורה קלצ'קו מהפלוגה במגדל בטח שרו אז את "הָיְתָה צְעִירָה
בַּכִּנֶרֶת אֲשֶר בַּגָלִיל..." ככה
שרו בגאווה הגדודניקים במחצבה:
הַתֵּדְעוּ
מִי אָנֹכִי,
הַתֵּדְעוּ
מִי אֲנִי?
אֵין
אֲנִי מִשְׂרָדְנִיק
וְגַם
לֹא בּוּרְגָנִי.
וְגַם
סַדְרָן אֵינֶנִי
וְגַם
לֹא אִישׁ צָבָא,
הַתֵּדְעוּ
מִי אֲנִי?
עוֹבֵד
בַּמַחֲצָבָה!
בקלנועיות
חמורית
אמן.
כל דבר מזכיר לנו את גדוד
העבודה (230)
בזה שבעיניים של חמור מודל 1932 כל העולם כולו זה לא מה
שהיה, אין כל חדש. מה שכן מעניין זה בכל
אופן להיתקל בכל פעם מחדש בעוד משהו לאישור מחדש שבעצם אנחנו כבר סתם מְחוּיזָרִים
עם קבלות.
קראנו בעיתון חדשה קולינארית חשובה מאד: צ.ה.ל מוציא את הלוּף מהתפריט. כל החיילים לא רוצים לאכול לוּף ומעדיפים
שניצלים ועוף וקבב מקופסאות ומה לא, רק לא לוּף. לצ.ה.ל
יש עוד לוּף לארבע שנים ולא יודעים איך להיפטר ממנו.
כבר תשע-עשרה שנים שאנחנו לא במילואים. אבל ממשך כל שנות שירותנו בצבא וגם לפני זה
כשהיה מחסור ובשר משומר אפשר היה להשיג רק בשוק השחור – אנחנו בדיעבד מאלה שאוהבים
מאד דווקא לוּף. במילואים האחרונים
שעשינו כנהג של "מַאן" ענקי והובלנו אספקה, טעמנו מכל החידושים של מנת
המזון הצה"לית כגון עוף מבושל בקופסה, רולדה הודו מקופסה ועוד כאלה. שום דבר לא טעם לחיכנו כמו הלוּף הישן והטוב:
פרוס ומטוגן, חי ישר מהקופסה, מעורבב עם ביצה וכולי.
אנחנו מוכנים לאכול כל יום לוּף, בטח שבמקום הכנפי-עוף והרגלי-הודו והחזה-עוף
שיש פה למכביר ולזרא. שיתנו כמה פרוסות
לוּף מטוגן ואנחנו מסודרים. כל החיילים
יכולים לזלול מה שהם רוצים. אנחנו בעד
לוּף. גם בעד "קוֹרְנְד בִּיף",
אפילו אם בגדוד העבודה אכלו את כל זה בתור "בּוּלִיבִּיף" מעודפי הצבא
הבריטי של קִיצֶ'נֶר.
*****
אף על פי שסטנלי פישר הוא אולי חניך שלנו מבּוּלַאוַויוֹ
של רודזיה, זה באמת מרגיז שדווקא הוא כאמריקאי נהייה נגיד בנק ישראל. הרצל בטח מתהפך בקבר של הציונות. אפילו שמעון פרס נחלץ לסנגר על המהלך והוא נשבע
שהאדון פישר הוא זה שעזר במהפך הכלכלי ב1985 ושמה שסטנלי פישר אמר אז שיהיה- זה
בדיוק מה שקרה.
רגע. מה בדיוק
קרה? כל ההתיישבות העובדת והכלכלה שלה עפו
בצ'יק לפח יחד עם חלק גדול מהתעשייה בישראל.
פרס שהיה ב1985 באוהל המחאה וראה את כל החברה הטובים יושבים מושפלים, אמר
להם אז: "למה אתם מפגינים פה ככה? הרי תוך כמה ימים אנחנו מחסלים לכם את כל
הבעייה", זה בזמן שה"בעייה" הקטנה תיגמר אולי ב2013, אם בכלל תהיה
עוד תנועה קיבוצית. ומה אמר אז סטנלי
פישר על המפולת ההיא שחיסלה הסטוריה גדולה
ומפוארת ? לא ידוע. אבל פרס מוסיף לסנגר: (אתמול ברדיו) " אז
מה אם הוא אמריקאי? אז גם הוא יעשה עלייה.
איך זה? הלא כולם פה אמריקאים
ופולנים ועיראקים ומרוקאים שגם עשו עלייה.
מה רע דווקא בסטנלי פישר?"
נשמע כאילו לא נורא אבל בטוח שמזה מתהפך הרצל בקבר של
הציונות עוד יותר מהר. ובאמת, בשביל מה
צריך עלייה? למה לא ישר לקחת מבחוץ כל מי ומה שכדאי כלכלית, בלי ציונות מאובקת
? למה לא סנדלרים סיניים, אורגים
מהודו,מכונאים מספרד, בנאים מרומניה ותופרות ירדניות? למה לא? ולמה לא להביא אותם אפילו לכאן ,כמו
את הפיליפינים והתאילנדים? ולמה שלא נלך כולנו לשבת אצלם שמה, במקומם, ושהם יאכלו
פה את כל החרא בשבילנו? למה לא? צונמי יש
בכל מקום, אז מה?
האמת: לא מגיע
לשום חמור להתרגז כל כך ככה ושלא יעשה את עצמו סנילי כשזה נוח. מי מְמַנְ"כֵל (באמת הכי טוב) בקיבוץ ה ז
ה את התעשיות ואת החקלאות? ומי עובד בהן? לא אנשים מבחוץ? אז מזל שהיחיד עם הראש
מ"גדוד העבודה" פה זה רק החמור החתום מטה. וגם ברוך השם שהוא כבר לא קובע פה שום דבר. ויש
אפילו בונוס. וּלְהַשׁוֹמֵעַ
וּלְהַיוֹדֶעַ יִנְעַם.
*****
וככה סיפר ד"ר אשרמן, כשביקר בירושלים בבית ד"ר ז. אביגדורי, חברו לעבודה
ב"גדוד העבודה", עת גלשה שיחתם לזיכרונות מן הימים ההם: בחור צעיר טייל
לו לתומו ברחוב טבריאני מתנמנם. לפתע,
שמע קול בכי וזעקות כאב ושבר מן הבית הסמוך.
לבו הגיד לו שאלה זעקות יולדת המתקשה בלידה. הצעיר, ד"ר אשרמן, התמחה במיילדוּת עוד
בארץ הולדתו, רוסיה. באותה עת היה רופא
צעיר ב"גדוד העבודה", בסלילת כביש צמח- טבריה. הוא זינק אל תוך הבית
ומיהר לכיוון הקולות. עיניו הבחינו ביולדת
צעירה ששכבה מתפתלת בכאבים. לידה כרעה אישה מבוגרת וכבדת בשר, גונחת וצורחת בחוסר
אונים.
חיש מהר הפשיל
אשרמן הצעיר שרוולים וניגש אל הצעירה, אלא שהמבוגרת המסורבלת (אמה של היולדת או
איזו מיילדת) חסמה את הדרך בכוח וניסתה להדוף החוצה את המשוגע בבגדי עבודה
מלוכלכים. הוא לא שעה אליה, דחפה הצידה
ופילס דרך אל היולדת. בתושייה ובזריזות ביצע בנאמנות את מלאכתו, עד שנשמע קולו
הפועה של התינוק שנולד. קריאות
"מזל טוב" נשמעו מכל הבית.
האישה שהייתה ליד היולדת סיננה מבין שיניה באידיש: "גֵיי וֵייס אז אַ – כבישניק דוקטער איז אוֹיכֶט א- דוקטער? (לך תדע שרופא מהכביש זה גם רופא? "עלילות גדוד העבודה", עמ' 160)
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה