בדיסק הקשיח של החמורים זרוקה המון פיקנטריה. בין השאר יש קובץ ששמו "מחסן רעיונות
לקלנועיות חמורית". מוקלדים שם דברים
שפעם חשבנו שאפשר וראוי לכתוב עליהם למען תיעוד
החיים, החמוריות והקילנוע. זה יכול להיות משהו ששמענו ברדיו. זה יכול להיות משהו שמישהו פלט בחדר-אוכל, משהו שילד
אחד בשכונה של ילדותנו אמר ואף על פי שהוא כבר מת כאיש מבוגר, אז מה שהוא אמר לפני
ששים ושמונה שנים עוד שתול אצלנו במוח כמו יבלית.
כל זה יכול להצחיק את זְקֵנְתִי אילמלא טַרֶשֶׁת הזיכרון
המאמללת: אנחנו לא יכולים לזהות מה שהכי
חשוב פה – ל מ ה
חשבנו שחשוב לרשום את המשהו, שזה בעצם הקטע הכי חשוב בכל העסק, קטע שבורח
לנו מהמוח השרוף לפני שמכבי האש מצליחים להגיע.
למשל: למה רשמנו
את זה שלפני ששים ותשע שנים שיחקנו בשכונה במוכרים וקונים במכולת. אנחנו הצגנו על החול כמה סחורות כמו קופסת
שימורים ריקה, חפיסת סיגריות "פליירס" ריקה ואקדח פורים חלוד
ומקולקל. ילד אחד ששמו אז היה אלי הלפרין,
הבן של הבעלבית (שאחותו כַּרִי או כרמלה אפילו הייתה מתישהו חברת יזרעאל) ניגש לחנות שלנו ושאל: זה כל מה שיש לכם
במכולת? הנהנו לחיוב. אז הוא אמר,
טוב, אם כך אני רוצה בבקשה חצי אוקייה אֶקְדוֹחַ. אֵלִי הזה נהייה עיתונאי ששמו אלי אייל ונפטר
באמריקה. מתישהו. למה רשמנו את זה?
ולמשל: ילד אחד
עף מהבית-ספר ומגיע הביתה. שואל אותו אבא:
למה עפת? משיב הילד, כי קראתי למורָה
לתנ"ך זונה. כולם יודעים שהיא זונה.
מעיר לו אבא: מה איכפת לך מה המורה שלך עושה אחרי העבודה? אומר הילד, מפני
שהיא מלמדת אותנו שרחב הזונה הייתה מוכרת מזון.
כולם יודעים שהמורה בעצמה משלימה משכורת בלילה, בסוּפֶּר הקרוב, במחלקת הירקות.
למה רשמנו את זה? אולי בגלל הריפורמה האדירה שצָרַת
החינוך הולכת לעשות?
ולמשל: מי אחראי
על הצ'ולענט שאכלנו ממנו אתמול יותר מדי גם בצהריים ועוד יותר מזה בערב (שאז הכל
נספג שם בתוך עצמו כמו שצריך ?) ואיזה צחוק זה היה כשהקוריאנית שעמדה מהצד השני של
הצ'ולענט ושאלנו אותה על הקישקע מה זה והיא אמרה שזה נקניקייה? וכמו שטעמנו תיכף שמנו לב וגם חֵיך לזה ש א י
ן בצ'ולענט הזה אפילו גרגר חומוס אחד
!
למה רשמנו את זה לתיעוד? מפני שאנחנו שפוטים על כל אוכל יהודי (אשכנזי)
? מפני שדווקא חיימקה (הלא בדיוק אשכנזי)
עשה אותו כמו שצריך? למה?
ולמשל: רוחלה קורן שאלה אותנו איפה הרשימה על הצגה אחת
שקוראים לה "האשה, הבעל, הבית".
מסתבר שראינו אותה בהיכל התרבות בעפולה. אנחנו נשבעים ששכחנו מההצגה הזאת ואין
לנו שום מושג מה זה היה. נקודה. זה לטובת
ההצגה או לא? ולמה בכלל רשמנו אותה אצלנו
במחסן הרעיונות?
ולמשל: כשמשפחת
אברג'יל פיצצו לזאב רוזנשטיין את הפרצוף של המשרד שלו ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב,
אז בערב ראיינו מהטלביזיה מישהו שהיה שם ושאלו אותו מה הוא ראה והוא אמר: "לא יודע מה או מי עשו פה. אני לא שייך
ולא מכיר פה אף אחד. אפילו את עצמי אני לא מכיר.
אני לא יודע עם מי אתם מדברים כשאתם מסתכלים עלי."
למה רשמנו את ההברקה הזאת?
ולמשל: יש אחד יהודה כהן מִמֶסְחָה (כפר תבור). זה בהחלט אחד מהאבירים שלא ברור איך הם נעדרו
מילקוט הכזבים. פעם לפני אולי ארבעים
שנים ישב דני הרפז בתחנה המרכזית בעפולה ועל ידו יהודה כהן וחבר שלו משוחחים. פתאום אמר יהודה כהן: "הסקאיהוק"
החדש שיש, זה מ ש ה ו. ואללה אוירון אַמְרִיקָאִי חזק מאד. עשוי מפח קַטֶרפִּילֶר.
ולא ברור למה ולא ברור מאיפה אבל כל אלה התנקו עכשיו
מהמחסן רעיונות לקלנועיות חמורית שבמחשב של החמור. שיהיה נקי לאחרי הסילווסטר.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה