שלום ילדים. על
הגברת הזאת מוצמד עם "נִיטִים" (מסמרות) שלט חלוד ובלתי קריא. אם מתכופפים ומאירים בפנס וממששים באצבע אולי
מצליחים לקרוא שכתוב שם: "מפעלי מתכת תל-יוסף". היא עומדת מול המחבת של
הפנקייקס והביצים המטוגנות ומרעישה עולמות, כשהארון-לחם מאחורנית, כשהשקיות
והשמן-זית משמאלכם ושמולם הטלפון שמהצלצול שלו מתעלמים בדרך כלל. אחרת –
זה לרוץ בחדר-אוכל ולחפש מישהו שלא יודעים מיהו או מיהי כי במקסיקו מתעקשים
לדבר אתם דווקא עכשיו, כשדווקא אנחנו תולשים שקית והולכים לפתוח את המקרר ולראות
אם יש מלפפונים או משהו.
פעם היא גם הרעישה עולמות וגם לא היה בה התקן
פניאומטי. היה לה סתם מנוף בצד, שהיה צריך
ללחוץ אותו בכל הכוח בשביל שהלחם יסכים לעבור בשיניים של המכונה. את המנוף סילקו אבל הרעש נשאר. בין ישות הטלפון לבין יעוד המכונת-לחם קיימת
איבת עולמים. כשמנסים לדבר בטלפון אז קודם
צועקים להוא או להיא שיכַבו לרגע את המכונת-לחם כי אי אפשר לשמוע כלום.
כך מפני שמרגע לידתה יודעת המכונת-לחם הזאת לעשות רעש
יותר טוב משהיא יודעת לחתוך לחם. לה לא איכפת שיש הרצאה או אסיפה או הצגה
בחדר-אוכל. בחדר-אוכל הקודם היא הייתה ב"חדר-לחם", לפני הדלת של המקרר.
יחד איתה היה גם ארון לחם אלטע-זאכען מאלומיניום שגם הוא הגיע, פליט, מהחדר-אוכל
בצריף.
בחדר אוכל ה ה ו
א שהתחיל ב 1950 עוד חתכו לחם עם גיליוטינה ידנית פשוטה שיכלה לחתוך גם לחם
וגם אצבעות. הגיליוטינה הזאת הגיעה עוד
מהמטבחים שהיו בכפר ב 1948. ביולי 1952
הגיעו למשק ה"מעיין-בָּרוּכִים" מתל-יוסף ( מהם שרד פה רק החמור).
מהעודף של מה שהם הרוויחו בלעזור שם בפילוג, הביאו מתנה ליזרעאל: מכונה חשמלית אמיתית לפריסת לחם, למהדרין.
כמקובל אז, לא התקבלה המתנה בלי ויכוחים. אמרו שהמכונה הזאת תגרום בזבוז לחם כי חותכים
בקלות יותר ממה שצריך. אמרו שמה שחותכים
ביד –אוכלים הכל בלי לזרוק. אם החמור
זוכר, במעומעם, אז המכונה הראשונה ההיא
התקלקלה. אבל הפינוק היה משכנע. נדמה לנו
שאחריה קנו עוד אחת כזאת, זאת שעוד איתנו, עד עצם היום הזה, כבר יותר מחמישים
שנים.
היא תוכל לחתוך לחם גם אחרינו וגם אחרי שכבר לא יהיה לה
איפה אתם יודעים בשביל מה. רק המַקצוּעִים
בנגריה (ה"דִיקְט" וה"אַפְּרִיכְט") יותר זקנים ממנה. הם משנת
1935 . עובדים כמו
גדולים. בשביל קיבוץ, בשביל מַלוּל, בשביל מה שעוד יבוא.
בקלנועיות חמורית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה