יום שבת, 1 באוגוסט 2015

מי פֹה הבעל-בית ? (166)


לפעמים  נִנְבַּחַת השאלה גם בהקשרים לא ממש חיוביים.   יש כאלה שמטיחים את הבעל-ביתיות על כמה קשישים שיושבים פה כבר עשרות שנים ושעד שלא יפסיקו להיות פה אז אי אפשר יהיה להזיז שום דבר לאן שצריך.  יש כאלה ששואלים מי פה הבעל-בית אחרי שבבוקר מצאו את האוטו שלהם תלוש מהניקלים של סמל היצרן וכולם יודעים מי תלש ואף אחד לא עושה כלום כי זה דור העתיד ולמה לחפש צרות ? 

אז מי פה בכל אופן בעל הבית?  אולי שני ליצנים שמקבלים פה את המשכורת כמו שצריך?  אולי זה שגם לו יש "מְיוּל" בשביל לנסוע בו במדרכות של השיכון  דווקא בחצות הלילה?   אולי הבעל-בית האמיתי זה הכלב של מומי שלא שם קצוץ ?

לחמור שמקלנע יש גירסה נוספת ולא פחות מעניינת על מי פה הבעל-בית:   בשבוע שעבר, מתישהו בשעה עשר וחצי בבוקר, כשכולם כבר ברחו מהחום, איש תחת מַזְגָנוֹ, קילנענו בנחת על יד פעמון המשק שמתדלדל בהתחלת השדרה של הזיתים, בדרך למעלה.   על הדשא שבין שני חדרי האוכל לשעבר,  קלטו עינינו הממושקפות תנועה בהחלט לא שיגרתית.   

עורבים.   עשרים עורבים, בערך, ניתרו והתעופפו בשקט אבל במתח.  איזה שמונה מטר מהשיחייה של החדר-אוכל-צריף, על הדשא, הייתה נמייה. זאת הייתה נמייה אמיתית, ארוכה יותר ממטר כולל זנב, ודי מפחידה.   העורבים הקיפו אותה במעגל וחיכו.   הנמייה רצתה להתקדם למעלה, למרכז הדשא.  העורבים התנפנפו ונעמדו מולה בחצי עיגול ולא נתנו לעבור.  הנמייה יכלה אולי לנשוך עורב אחד אבל היא עשתה טוב טוב את החשבון ויצא לה שממנה לא יישאר כלום אחרי שהשאר ינקרו אותה.  

אז היא חיכתה. גם העורבים חיכו.  אחר כך היא עשתה שני צעדים לכיוון הנדנדות.  העורבים התארגנו גם פה מולה בפוזה של אין מעבר לנמיות.  היא ניסתה לזוז לעבר הזיתים.  העורבים זזו בהתאם.  לפני שזה נמאס על שני הצדדים, הבינה הנמייה ש"נוֹן פַּסֵרַן" ("הם לא יעברו", סיסמה ששפכה הרבה דם במלחמת האזרחים בספרד) והיא חזרה באין מפריע אל תוך השיחייה שמדרום לחדר-האוכל צריף.

העורבים וִידאוּ אי-הפרת הסדר במשך עוד חצי דקה.  אחר כך שבו אל צמרות העצים ואל השפיצים בראש העמודי חשמל.  השקט והשלווה, כחום היום, חזרו לשרור.

אין ספק, אמרנו לעצמנו,  מי פה הבעל-בית.


             בקלנועיות חמורית
  

                       אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה