יום שבת, 1 באוגוסט 2015

מה שאיכפת לי


בעלונים מס'  1082 ו 1083  נכתבו דברים קשים  וברוטאליים,  שחלקם הוא ללא נשוא, על הקלנועיות החמורית ועל מי שכותב אותה.  בעיקר נכתבו דברים בעקבות הרשימה מס' 166 של הקלנועיות החמורית.   ברשימה זו תיארתי אירוע משובב עין ולב שחוויתי בימים אלה ושעניינו כיצד לימדו העורבים שלנו את אחת מהנמיות שלנו "מי פה בעל הבית".  האירוע היה כל כך יפה ומושלם עד שנראה לי ממש כמשל חי.  לכן צירפתי בפתח הדברים מעין "נמשל" בשאלה : מי פה הבעל-בית?  ומניתי, בסגנון קילנוע חמורי, חמשה מועמדים להיות פה בעל הבית, כולם על דרך ההפלגה וההיפותטיוּת, כפי שאני נוהג ברבות מהרשימות.

לא רק לי ולעורכת העלון, "ברח לנו" בלי להבחין ב"מוקש".   כמה וכמה חברים, כולל כאלה שעובדים במייטרוניקס, עצרו אותי ושאלו בפליאה מה פתאום ואיך הגיעו הליצנים האומללים מהקלנועיות החמורית אל כל מה שנכתב בעלון.  הקלנועיות החמורית איננה מדור לתלונות הציבור.  היא גם איננה "זה איכפת לי".  היא בכלל לא עוסקת בסוג הזה של הדברים, כפי שכמה חברות וחברים למדו לדעת ממני, בבירור ובנחישות, כשניסו לערב את הקלנועיות החמורית בטענותיהם כלפי המוסדות.

הקלנועיות החמורית היא, בסך הכל, 166 רשימות אישיות של "סיפורו של מקום".  כולן אהבת המקום וחיבה עזה לכל חפץ, אתר ופרט מהתולדות וממעשי האנשים כאן.  רוב הרשימות הן ממש תיעוד ושימור של הוויית יזרעאל, גם של מה שהוא פחות נחמד בעיניי אבל ראוי לציון דרך. חלקן הוא חוויותיי האישיות והמאוד אינטימיות ממהלך שבעים ואחת שנותיי, בעיקר בקיבוץ הזה.

אני אחוז הלם ואלם נוכח הפיכתה של הקלנועיות החמורית לשק החבטות ולבולם הזעזועים של מה שמתרחש סביב התהליך של ההתארגנות הכלכלית מחדש, אצלנו. אני קובע בזה כי אין ולא הייתה לי שום כוונה להתערב, להתייחס, לטעון או "לתהות ולבחוש" (עיין ברשימתו של תולי) בכל ההקשר הזה.    אילו הייתה לי כוונה כזאת הייתי מעדיף מסגרות אחרות, בלי להכתים כך את הקלנועיות החמורית, שכל כך חביבה על רבים (ועלי).

לא אוסיף מפני שמה שיש לי – ימלא חמשה ספרים על עניינים כמו אתיקה, תפקידה של מנהיגות, אחריותה למרקם החברתי והבעיות הסבוכות של הבנת הנקרא והנכתב.  אני וקלנועיתי החמורית מסרבים בכל תוקף לשחק עבור שום צד במחלוקת כלשהי בעניינים שנזכרו בעלון כנ"ל.

ברוב המהומה על לא מאומה, נשפך במחילה, יחד עם המים והתינוק ותפארתו של חג      ה 55,  גם החשק לכתוב בעלון.  להתראות בשמחות.   לפני פרידה, רק חיבוק מהלב ונשיקה על מצחי כולם : 




מאיפה סחבנו את זה , אולי.      (167)

אתמול בשלש אחה"צ קילנענו בשצף למעלה, אל הקבֶאץ' הדו-שבועי מהידיים של אייל סלומן.  השמש קפחה, הזיעה נשפכה והנשמה פרחה להשתרע במנוחה על הרצפה תחת למזגן של הפיזיוטרפיה הברוכה.  כשהסתובבנו מהמדרכה שעולה מהפעוטונים אל החנייה וכמעט התהפכנו על יד הפחזבל הגדול שעל יד מה שהיה מחסום ופנינו ימינה בדרך לפיזיוטרפיה, התחדש לנו משהו בנוף.    לאורך הדרך מימין שוכבת ערימה של פק"ל ברוטו חצר-גרוטאות.  כאילו השליכו את זה במסגרת הפינויים של התחלת שנת הלימודים, כמו שככה נראות הסביבות של כל הפחי-זבל ביזרעאל, עכשיו.

אנחנו מיהרנו בשביל להקדים חמש דקות ולתפוש פאף אחרון במקטרת מול הדלת של אייל, בצל, לפני הקבאץ'.   פתאום עבר שם זמיר, בדרך לחשמליה. קצת משועשע, הוא שאל איך לא שמנו לב על יד מה עברנו.  שאלנו על-יד מה?  הוא:  על יד תיאטרון בובות.      אנחנו:    מ ה ?!!!      הוא: הדבר האדום הזה שמושלך שם על-יד מקרר ענתיקה ומכונת כתיבה חשמלית ענתיקה וקובייה ותנור אפייה וגלילי כבלים וכסא שבור – כולם ענתיקה ג'אנק למהדרין.  אתם לא זוכרים שזה אתם שעשיתם את התיאטרון בובות הזה?

שאלנו בזהירות, מתי?   זמיר פירט:  באלף תשע-מאות ושבעים וארבע או חמש.   אתם יצאתם מהנגרייה (עוד פעם) להיות מזכיר (עוד פעם).   אני החלפתי אתכם בריכוז הנגרייה ולא היה לי ראש ולא זמן ולא מושג מה רוצים ממני מהחינוך כל מיני דברים.  אז הזעיקו אתכם מהמזכירות ובאתם (בשמחה רבה) לכמה ימים לנגרייה (איפה הנגרייה הזאת?) ועשיתם כמה דברים לחינוך וגם את התיאטרון בובות הזה.

לא זכרנו אבל ניגשנו לבדוק.   זה מין פרגוד בצורת "חית", מטר על מטר על 45 ס"מ, עשוי סנדויץ' 8 מ"מ עם חיזוקים ותמיכות כמו שצריך, שיעמוד וישרוד לפחות שנה אצל ילדים בגן-אלון.   בחזית המתקן יש "מִפתַח במה"  שבו, עם קצת תושייה, יכולים להראות מלמטה או מהצדדים בובות שעושות הצגות.  טוב לילדים וטוב גם לגננות, מדיקט ומדבק וממסמרים. כבר בן עשרים ותשע שנים.  כמו חדש.

עכשיו זה צבוע אדום ויש גם ציורים של ברווז, פרפר, שפירית וחזרזיר.  בשני צדדיו של מפתח הבמה, קבועים מין "שולי מסך" עשויים גם כן דיקט סנדויץ' 8 מ"מ.  השוליים האלה הם בעצם  ש נ י   ל י צ נ י ם   צבועים צהוב.   יש להם חיוך מקסים וקבוע, אותו אי אפשר למחוק.

שאלנו את עפרה שפירא למה זורקים?    היא צרחה עלינו בטלפון:  לא זורקים!  רק משפצים את החצר מחדש ומחזירים תכף!!  אתם שלא תגעו לי באינסטרומנטים!  ידעתי שיכולים לגנוב לנו את זה!

בחמוריות ליצנים
הקלנועית של אמן.


אין תגובות:

פרסום תגובה