על צִ'זוֹנִים ועל מִגרָדוֹת בּוֹץ (175) (קצת ארוך אבל חשוב בתולדות)

מתישהו חורף מגיע ואנחנו רוצים לתת לו כבוד המגיע לו.    נא לעצור לרגע ולעמוד על יד המתקן לשטיפת מגפיים, שם למעלה ("למעלה" זה תמיד, בכל הזמנים, איפה שעכשיו תחנת האוטובוס (שדורית פינק קוראת לה "ויקטוריה סטיישן") והמחסן-תבואות שהיום זה רק חצי מהמפעל כבלים.

פעם, פעם  היה שם כביש סוֹלִינְג שבא מאיפה שהפשפש של היום והמשיך עד לרפת. מצפון לכביש הזה היה ה"מחנה", בלשון ההתיישבות הקיבוצית העובדת.  מדרום לו – "החצר", בלשון ההתיישבות הקיבוצית האובדת.  ביניהם היה ועוד ישנו מיתקן לשטיפת מגפיים, לנוחיות גואלי השממה, שפעם היה בה גם בוץ.   המיתקן עוד שם, כבר עומד די עקום אבל מים בברזים – יש. 

אחר כך יורדים בבקשה עוד כמה מטר עד איפה שיש גם כן קיר שחור מבַּרֱזֶלֶת (כמו ההוא שהורידו ברשימה על הסוכה).  כאן יש את המתקן שכבר שימש את גואלי השממה שאכלו בחדר-אוכל ב', שזה היום כל המזכירות והנה"ח ומשאבי אנוש ופנסיה ומועדון מתנדבים. 

למה היה צריך פה שני מתקנים כל כך קרוב אחד לשני?   אולי זה בשביל שאם יש תור גדול מדי במתקן הראשון? בכל מקרה, אחרי שמדדנו את שניהם וזה ששה שִׁיבֶּרִים על שניים ושלשת רבעי שִׁיבֶּר על שלש וחצי שִׁיבֶּר גובה,  הבנו שאת שניהם עשו באותה מכה לטובת חדר-אוכל ב' וכבר לא משנה למה.

(דניאל הרפז: אני עשיתי את שניהם. לא זוכר למה דווקא שנַים. אולי זה שלמעלה בשביל אלה שבאים מלמעלה וזה שלמטה בשביל אלה שבאים מלמטה)   .

לעומת זה, על יד החדר-אוכל-צריף יש את המתקן הכי משוכלל והכי מודרני שעשו פה,  230 על 100 על 60 סנטימטר גובה. הוא עשוי כבר בשביל חדר האוכל של  ה י ו ם.   יש בו מספיק ברזים מודרנים-תעשייתיים וגם שרשרות חזקות בשביל לקשור למיתקן את המברשות, שדומות למברשת שיניים של קרוקודילים, שלא תיעלמנה לעזאזל. איתן יכלו חלוצים לרחוץ את המגפיים מכל השממה ומכל הבוץ ככה טוב טוב.

היום כבר לא כל כך משתמשים במתקני השטיפת מגפיים האלה.  למה?  כי מרוב אספלט ובטון בכל מקום, פשוט לא נשאר בוץ אמיתי שאפשר לרחוץ ממגפיים שכבר ממילא לא מְמַגְפִים.  פעם זה היה ההפך.  היה רק בוץ בכל מקום: בחדר, בחוץ, בחדר-אוכל (עם נסורת) ולא יכולנו להגיע לשום מקום בלי מגפיים ובלי בוץ. 

אשתנו מזכירה לנו שהמחווה הכי אבירית-רומנטית שהיא חוותה בעידן טרום-נישואינו הייתה זה שפעם, בחורף, היא הגיעה מחיפה באוטובוס של רבע לחמש ואנחנו חיכינו לה בבודקע של אגד עם זוג מגפיים ביד, כמו ילדים טובים.

המיתקן שטיפה האחרון שהזכרנו משתרע ,במחילה, על שרידי קודמו מהימים של הצריפים והגבעה והאבק והבוץ.  דווקא  ה ה ו א  עשה את כל המלחמות האמיתיות.   אצלו הלכו מכות על המברשות.  עליו נפלו והתלכלכו בבוץ כשניסו להרים רגל ממוגפת בבוץ ולרחוץ תוך ריקוד של שיווי משקל על הרגל השנייה שלפעמים היא התחלקה באמצע הטַאי - צִ'י – בּוֹץ המסובך הזה.  על יד המתקן אפשר היה למצוא פריטים של פליטי חוויית ההתחלקות, למשל:  צִ'יזוֹנִים יתומים שבעליהם נסו יחפים לאכול והשאירו הכל מאחורנית יחד עם המגפיים.

היו שני מיני צ'יזונים. "מה פתאום נזכרת בצ'יזונים"?  שאלה חזי כשטילפנו לברר.   לא זכרנו למה נזכרנו אבל חזי הסבירה לנו שצ'יזונים היו משני מינים:  המין הראשון, הפרהיסטורי,  היה מין יריעת בד (חאקי או כחול) תפורה מסביב, רבועה ועם שרוך גרביים לצורך שֶׁיַחזרוּ ביחד מהכביסה.  את כף הרגל, עטופה בשלשה זוגות גרבי חורף ולפעמים גם בנייר עיתון, היו מניחים על הצ'יזון שהיה מונח בצורת מעויין, מקפלים מכל הכיוונים על כף הרגל וקושרים את השרוך של הגרביים בקרסול.

הסוג השני היה מין משהו שמזכיר נעלי בלט, אבל עשוי גם כן מבד חאקי או כחול, ושרוכים ארוכים, לצורך כביסה ולקשירה בגובה השוֹק.   הצ'יזונים היו אמורים לאטום, לחמם ולהגן על כף הרגל מפגעי מזג האוויר החורפי.   רק שהמגפיים של אז היו כאלה שאחרי שהלכת כמה זמן בבוץ – הם  ת מ י ד  החדירו מים וכל הרגל והגרב והצ'יזון בתוך המגף נהיו גִ'יפָה אחת מקפיאה ומרגיזה.

היה שם, על יד כל מתקן שטיפת מגפיים ובעצם בכל מקום לפני שנכנסים אליו – משהו שקראו לו מִגְרֶדֶת בוץ.  עד היום אפשר לראות אותן, בכל מיני צורות ואורכים, בכל מקום במשק.  בעיצוב המגרדות האלה שררה אצלנו, ובעיקר אצל המסגרים, יצירתיות מופלגת. יש מִגרדות נמוכות וצרות שנראות כמו "חֵית".  יש מגרדות צרות אבל גבוהות שאפשר להיאחז במשהו למעלה בזמן הגירוד למטה.  במקומות ציבוריים היו כאלה רחבות וגבוהות, שיותר מגואל שממה אחד היה יכול להיפטר מהבוץ בו-זמנית.

יש מגרדות שבהן מגרדים בסתם פְלַךְ מרותך לברזלי זוית.  יש כאלה שהחלק המגרד עשוי מרֶלְס אמיתי, שלא יתעקם מהלחצים ומהמכות.   מתחת לאיזור הגירוד-בוץ בכל מגרדת, היה מצטבר הר של בוץ שבקיץ היה מתייבש ומחכה לחורף הבא.   תמיד אחרי הגשם הראשון, זאת הייתה התעצבנות גדולה, לגרש את הערימה העקשנית הזאת לפני שאפשר בכלל להתחיל להשתמש במגרדת.

בקילנוע נוסטלגי מצאנו שעוד יש את המגרדות האלה, אפילו שחלק מהן תלוש מהקרקע והן ניצבות על השתי בוחטות בטון שהיו מתחתיהן, או שוכבות ככה סתם למעצבה:   יש בכניסה  לבאסין הראשון,  בכניסה לחנות בגדים שבמחסן( שפעם הייתה שם הכניסה הראשית לכל המוסד),  בפעוטונים הראשונים, בגן-זמיר, בהתחלת המדרכה לקוטג'ים, בכניסה לדירה שלנו (איפה שהפיטנגו של כל ילדי הקיבוץ) וגם בכניסה לחדר של פצ'י, איפה שיש דלת חומה עם מפתח בחוץ ואופניים מתחת לגגון.   ונקנח בשיר-עם לא ידוע:

         

אֶל בּוֹץ וְאֶל אָבָק מֵאָז נוֹלַדְתְּ

                                          רוּחַ עַל צְרִיפִים וְעַל גִבְעָה.

חוֹרֶף אַתְּ בּוֹסַסְתְּ בְּמַגַפָיִים,

                                           קַיִץ וְחַמְסִין כִּלּוּ כֹּחֵךְ.

                                           וַאֲנִי אוֹתָך אֹהֲבָה כָּל חַיָי.

      כִּי עִם שַׁחַר חַלוֹנֵך רוֹאֶה גִּלְבּוֹעַ.

        כִּי עִם עֶרֶב בְּדַּלְתֵּךְ, רֹאש הַכַּרְמֶל.

                                       כִּי הַלַּיְלָה טוֹב וְעֵמֶק  לָךְ מַרְגוֹעַ,

לְנַפְשִׁי, סֻכַּת שָׁלוֹם אַתְּ יִזְרְעֶאל.

בקלנועיות חמורית 

אמן.