את הרשימה הזאת כתבנו כבר בשביל העלון מלפני שבועיים.
משום מה (אולי בגלל התרגילים של הנכד השבע-עשרה שנולד במז"ט לעורכת) לא
הצליחה אף קלנועיות חמורית להידחק אל תוך העלון
מס' 1101. יצא שבמקום לקרוא בו
קודם כל את מה ש א נ ח נ ו כותבים, באה לנו הזדמנות לעיין במה שאחרים כתבו. בעמוד 8 למעלה, בסוף דו"ח ישיבת מזכירות מצאנו
סיפור בכלל לא רע ואנחנו חוזרים לספר אותו
בדרכנו ולהנאתנו.
כל החברים והבנים והנכדים והנינים, כולל החיים וגם של המתים שפעם היו בקב' גליל-ים
ועכשיו כבר לא, עתרו ותבעו את החלק שהם חושבים שיגיע להם מחלוקת הנכסים של הקיבוץ
הזה, שאולי תיעשה בעתיד. כל כך למה? בתקנון ישן של גליל-ים כתוב: "רכוש הקיבוץ
אינו ניתן לחלוקה בין החברים, בין בזמן קיומו של הקיבוץ ובין בפירוקו". עד כאן שום דבר. אלא שבפברואר 2001, בגלל כל מה שהולך היום
ובכלל, שונה התקנון ככה ש"ברוב של שלשת רבעי מספר החברים כן ניתן לחלק את רכוש
קב' גליל-ים, אבל רק לפי ותק". היה
משפט. השופטת פסקה שאין מה לדבר על
רטרואקטיביות. מי שהיה או שנפטר כחבר הקיבוץ ל פ נ י אותו תאריך, עזב או נפטר לפי התקנון הישן והוא לא זכאי להשתתף בחגיגה שתהייה
בגלל התקנון החדש. נקודה.
היה שם גם שופט.
בתשובה לשאלה מצד בא כוחם של התובעים
השיב השופט נ. שעייה,כמו גַלִיצְיָאנֵר אמיתי, בשאלה משלו אל אלה באולם בית
המשפט שעוד לא עזבו: "בעוד מאה
שנים או תקופה מסוימת, והיה ורוב האנשים שנמצאים באולם בית המשפט לא יהיו בחיים
ויישארו רק ארבעה אנשים בקיבוץ ושלשה יחליטו דווקא כן לחלק, אז זה יחולק רק בין
הארבעה שנותרו בחיים? השיב לו מזכיר
הקיבוץ, החבר דרוקס: בֶּטַח. אלא מה?
עד כאן הסיפור.
פעמיים זרקה אשתנו הַצַּדֶקֶת את הנ"ל לפח. "למה לכתוב על כאלה דברים? ",
שאגה. "מה יש לכם לחשוב כל
היום?! אין כבר אצלנו משהו טוב לחשוב
עליו!!!?"
וזה הזכיר לנו פתאום שאיש אחד (לא חמור!!!) הייתה לו
אישה שלא נדע ושלא נראה. כל יום היה הולך
לשפת הים ומסתכל בחתיכות. כל הזמן היה שואל את הקב"ה: למה לאישה שלי אין כזה שיער? למה לאישה שלי אין כאלה ציצים? למה לאישה שלי אין כאלה ירכיים? וכולי. בסוף היום היה חוזר הביתה ואשתו פותחת את הדלת
ושואלת: ומה עשית כל היום, חתיכת מוצלח שלי ?!?
היה עונה לה: כל היום חשבתי רק
עלייך.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה