כשנוסעים מתל-אביב לכיוון ירושלים בכביש ההיסטורי
מאבו-כביר דרך יאזור לצומת בית-דג'ן חולפים על יד השער ההיסטורי של
מקווה-ישראל,שסגור כבר מזמן. ממול, אחרי
איזה מאתיים מטר, יש "חירבה" גדולה מכורכר. עכשיו מתחבאים שרידיה אחרי
קוצים ושיחים וגרוטאות של מכוניות ומה לא.
פעם, לפני חמישים ושש שנים, זה היה בית חרושת "היוצק". בכל פעם שאנחנו חולפים שם נצבט לנו חזק משהו
בלב. מלחמת העצמאות השאירה בנו כמה זכרונות
של מוות: שני ילדים, חוה כץ וראובן
הלברטל נהרגו מול עינינו מפצצה מצרית שנפלה 20 מטר מדירתנו, בחצר הבית השכן. אחיו המבוגר של חבר שלנו מה"שכונה",
קובּי , נהרג בידי בריטים בשכונת עזרא.
אבל הרושם הנורא מכולם היה כשבאנו בבוקר ה 29.2.1948
ללמוד ב"מכס-פיין" והלימודים בוטלו מפני שהמורה שלנו, אינג' צבי ווֹלְפֶּר,
נהרג באותו לילה בבית חרושת "היוצק".
אנחנו לא זוכרים את הלוויה. אולי לא היינו בה. אבל כל בית הספר על מוריו ותלמידיו הלכנו לבית
"הפועל" ברחוב נחמני, לשם הובאו כל הגופות של הנופלים לזיהוי ולמתן כבוד
אחרון. אנחנו זוכרים את
ה"מיליציה" של לובשי המדים שהתרוצצו שם, מין צבא תל-אביבי מקומי שלפני
הקמת המדינה. אנחנו זוכרים את דמותה
השחוחה של אשתו של המורה שלנו. ואנחנו זוכרים את קול הבכי נוכח המתים.
צבי וולפר נהרג והוא בן 42 בסך הכל (איזה ילד בשבילנו
עכשיו). הוא היה מורה מצויין. הזיכרון
שלנו ממנו זה לא בדיוק מה שכתוב עליו ב"יזכור" של משרד הבטחון. הוא היה מורה טוב מאד אבל מחמיר וקפדן גדול
שהפיל פחד גדול על התלמידים. הוא דרש מאתנו
להיות טובים לפחות כמוהו, נקודה. הוא
לימד אותנו שרטוט טכני. שיעור שלם הוקצה
אצלו על הנושא: "איך שרטטים מעולים צריכים לחדד עפרון שרטוט בעזרת סכין
גילוח." עד היום, כשיוצא לי לחדד
עפרון, אני נזכר כהרף עין במורה וולפר כשהוא מחדד עפרון כמו שאף מכונת חידוד לא
יכולה, בלי לשבור את הגרפיט והכי חד שיכול
להיות.
גם הגירסה שרווחה אז על נסיבות נפילתו הייתה שונה
משב"יזכור": שם כתוב כי בריטים
הגיעו למקום יחד עם אנשי כנופיות. הם
החרימו את נשקם של המגינים והערבים ערכו בהם טבח. מה שאנחנו ידענו הוא שנערך שם קרב גדול עם
אנשי הכנופיות. כשתחמושתם של המגינים עמדה
לאזול, נוצר קשר עם הבריטים במטרה לסגת ולפנות את "היוצק". החיילים האנגלים הגיעו במשוריינים. לאחר מו"מ עם שני הצדדים סוכם שהיהודים
יפנו את העמדה, ימסרו את נשקם לידי הצבא הבריטי ובחסותו יתפנו לתל-אביב. הבריטים לקחו את הנשק, נעלמו מן המקום והשאירו
את המגינים חסרי ישע לשחיטה בידי אנשי הכנופיות.
בבוקר ההוא, בבית "הפועל", היו שמונה עשרה גופות עטופות בסדינים מוכתמים בדם. את זה ואת המורה צבי וולפר הי"ד אנחנו
זוכרים כמו היום.
בקלנועיות חמורית זוכרת
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה