יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

על לוּזֲית ועל התנהלות משפט תעבורה 195

)

כבר כמה שנים שמחשב משרד התחבורה מתעקש לשלוח לנו את הרשיון נהיגה ששמה הכתובת של החמור היא: "לוּזִית."  לא יועיל בית דין. שלחנו פקסים, טלפונים ומכתבים בבקשה לשנות ולתקן אבל שום כלום.  בשביל משרד התחבורה אנחנו מלוּזִית וככה אנחנו נוסעים לעפולה ולכל מקום.  לפני כמה זמן קפצנו לעפולה.  בצומת הכיכר הראשונה עוצרת אותנו שוטרת חביבה (שיכולה בקלות להיות גם נכדה) ודורשת את כל הרשיונות.  אנחנו מחווירים.  הסיפור הזה של הלוזית  הולך להתפוצץ.  

בלי למצמץ אנחנו מושיטים לה את המסמכים.  היא הולכת אל החברה שלה שבאוטו- משטרה, ששמה יש כנראה מחשב, לבדוק מה לא בסדר.    כשזה מתחיל לקחת להן יותר מדי זמן – אנחנו מריחים צרות.  אחרי עשר דקות של המתנה דריכותית חוזרת השוטרת החביבה ואומרת דווקא במאור פנים: " הכל בסדר.  אבל תסלח לי אדוני, איפה זה בכלל לוזית? אצלנו במחשב לא מופיעה כזאת כתובת."  

(על פי האינטרנט יש מושב לוזית בסביבת מערות בית-ג'וברין, מקום שלא ידענו ולא שמענו עליו בחיים שלנו.)

ועכשיו על מה שכן ידענו וכן שמענו בתחום פשיעה תעבורתית חמורה של חמורים:  לפני שלשים וחמש שנים היינו נוסעים פעמיים בשבוע לאוניברסיטה בת"א.  אז נסעו דרך הבפנוכו של חדרה עד צומת הכביש הישן לחיפה, שהיא עכשיו גם כן כיכר(איפה שאז היו רק מוסכים בלי אף מזללה).  משם היו ממשיכים למחסום הרכבת שבחדרה מערב. תיכף אחרי זה היו פונים שמאלה במין כביש ארעי שכבר איננו עד לכביש החוף שהגיע אז רק עד שם, חד-מסלולי ומכוסה בחולות אחרי כל רוח.  

פעם, במערב חדרה, עצר אותנו שוטר תנועה עם מצלמה על חצובה. אחרי שראה את כל הרישיונות וזה, הוא אמר: אדוני. פה זה שטח בנוי ואתה נסעת 70 לשעה במקום מקסימום 50. אמרנו שלא יכול להיות ושהמצלמה שלו מזייפת.  באותו רגע חלף על פנינו סמי-טריילר בצ'יק, בלפחות 90 קמ"ש.  שאלנו את השוטר למה הוא לא עוצר אותו ודווקא אותנו?   השוטר השיב שהסמיטריילר נסע יותר מדי מהר בשביל המצלמה הזאתי שלא יכולה לתפוש מהירויות כאלה.  אחר כך הוא שאל אם אנחנו מוכנים לשלם ישר בדואר את ה 400 לירות (20 לירות על כל ק"מ עודף) או שרוצים להישפט. אף פעם לא היינו בבית משפט אז העדפנו להישפט. קיבלנו את הרפורט ונסענו לנו.

אחרי ארבעה חודשים קיבלנו הזמנה לבית משפט בחדרה על עבירת התנועה. 400 לירות זה היה אז המון.   בעצם, יכולנו לחטוף אפילו יותר רק בגלל החוצפה להתעקש ולהישפט.  הקיבוץ נתן אז עזרה משפטית והעו"ד שלנו היה אמור להופיע בשמנו שם.  הגיע טלפון מחיפה, מהמשרד של העו"ד נסים, הוא"פַלַאח" מה 101 (ז"ל. אז העו"ד של המשק) שנבוא לשוחח עם מישהו שייצג אותנו בתביעה של מדינת ישראל חדרה נגד החמור.   

נסענו לחיפה ודיברנו עם מתמחה מהמשרד.  בסוף השיחה הוא שאל מה יהיה לנו להגיד להגנתנו?  חשבנו יצירתית והצענו: 1.  המצלמה של השוטר זייפה. אנחנו נישבע שאנחנו לא נוסעים 70 איפה שצריך 50.    2.  העבירה הייתה נגד שלט כזה שמצויר עליו בית – "שטח בנוי".  השלט שיש שם הוא בדיוק על יד מוסך משאיות גדולות. בעת ביצוע העבירה הייתה שם משאית ענקית שהסתירה את השלט לגמרי ובטוח שלא יכולנו לראות שזה כביש של שטח בנוי. המתמחה   אמר תודה ושלום.

אחרי חודשיים קיבלנו פסק דין לתשלום:  "נסעת 55 קמ"ש בשטח עירוני. תשלם קנס 100 לירות. וכולי.   צלצלנו למשרד עו"ד נסים והתעניינו מה זה פתאום רק 55 לשעה ובכלל מה היה בבית משפט בלעדינו.   המתמחה סיפר:  " השופט קרא את כתב האשמה השבעים וששה לאותו בוקר.  התובע המשטרתי דרש לקנוס אתכם ב1000 לירות או חודש בית הסוהר.  אני אמרתי שזה שלט תנועה שאי אפשר לראות בכלל בגלל המשאיות.   השופט שאל: אז מה?   התובע המשטרתי טען שצריך לבדוק.  אז אני אמרתי שאין מה לבדוק, שהשופט בעצמו יכול לראות.   השופט הציץ בי ובתובע ושאג:  שאני ילך מכאן לשם עכשיו לפני ההפסקת צהריים שלי?!?!  כאלה מטומטמים אתם?!    יללה!   במקום 20 קמ"ש יותר מדי שיהיה קנס על 5 קמ"ש, כמה שזה עולה.  מי הבא בתור?"

                                                    בקלנועיות חמורית


                               אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה