סיפור לא ממש חינוכי אבל אותנטי, שזה גם חשוב: חוץ מהעוֹבדוֹת החמודות וגם העובדים שיש לנו בימים אלה מבית-שאן, גם במייטרוניקס וגם בתמוז,
יש סיפור של המתיישבים בכפר זרעין (חזי ודני) גם כן על העיר בית-שאן אבל מלפני
חמישים ושש שנים. בית-שאן (או איך
שהערבים קראו לה "ביסאן" נכבשה בידי הכוחות הישראלים של
ה"גוש"(כוחותינו בעמק) ב 12.5.1948.
איזה ארבעה חודשים הייתה בית-שאן נטושה לגמרי וכל "אנשי הרכש"
מיישובי הסביבה המעוניינים, ניקו אותה מכל מה שחשבו שיועיל להם בחיים.
בחורינו ובחורותינו הגיעו לאיזור, כידוע, רק ב 20.8 של
אותה שנה. אחרי ארבעה חודשים של קירצוף
יסודי של בית שאן חשבו בגוש שאולי הפלמחניקים מיזרעאל גם כן יכולים עוד למצוא שם
משהו והם הציעו בנדיבות לבצע. מיכה שני (ז"ל)
ודני (יבל"א) לקחו עגלה עם פרדה ואולי את הג'ון-דיר טח-טח, (אפילו דני לא
זוכר את מה?!), עברו בגוש, קיבלו פתק לש.ג. שלא נותן להיכנס ונסעו לבית-שאן.
הם הצליחו להגיע לשם לפני המתיישבים העבריים החדשים שהגיעו
ב1949, הראו לש.ג. את הפתק ובמרץ ניגשו לחרוש את המקום בתקווה למצוא משהו
מועיל. חצי יום העלו חרס בידם, עד שנכנסו
לבית ריק אחד על יד ה"סאראייה".
באחד מהחדרים היה ארון גדול.
כשפתחו אותו הם גילו בפנים אוצר גדול מאוד של נעליים חדשות לגמרי. זה היה די תמוה אבל עובדה, מאות של נעליים היו
שם.
בלי לבזבז זמן הם מילאו שקים בנעליים לקחת לחברה
בבית. פתאום אמר מיכה לדני, תשמע, אולי
נמצא משהו טוב לנעול בשבילנו כבר עכשיו?
אחרי שניסו וניסו למדוד נעליים לעצמם – התברר להם כי כל הנעליים שהם מצאו שם – היו שמאליות.
חזר וסיפר בלשונו –
דניאל הרפז.
בקלנועיות
חמורית
ובלשונו –אמן.
לא ממש חינוכי אבל
מ א ד אותנטי, מחוכם ומקסים: אין מספיק מחמאות בלקסיקון של החמור לטובת הקריקטורות
של צ'ס שתלויות במדרגות של חדר האוכל.
לטעמנו כולן מצויינות. יותר
ממצויינות יש שלוש: התהלוכות של ארונות
המתים, מפת הדרכים והיונה שמתפטרת מהאו"מ.
זאת סאטירה ממיטב העוקץ המכאיב לצחוק.
אריסטופנס, איזופוס , קרילוב, פַּארִי-מַאץ' וגם אריה נבון ואפרים קישון
היו בהחלט מתכבדים מאד בקריקטורות כאלה. על מה צ'ס מבזבז את שאר הזמן?
כנ"ל ובהערצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה