יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

שלום רב שובך מירהלה אפרת (197)




                                      מִי יִתֵּן לָנוּ תַּרְבּוּת,
                                      מָזוֹן לְרוּחַ רְעֵבָה?
                                      הַשִׁעֲמוּם בְּקַבְּלָנוּת
                                      אוֹכֵל בְּכָל חֶלְקָה טוֹבָה.

                                         (מתוך פזמון לחג ה 10 של קבוצת יזרעאל)              

במסגרת המְנויים לתיאטרון בעפולה נסענו לראות את "מִירָהלֶה אֶפרָת" או "מירלה אֶפרוֹס", באידיש.   לתיאטרון האידי יצא פעם שם לא כל כך טוב בארץ הזאת. יש לו סטיגמה של מלודרמתיות מתקתקה ושחוקה ושאולי באידיש זה יוצא יותר טוב אבל בעברית של היום זה לא וזהו.  ככה במחזותיו של גולדפאדן כמו "המכשפה" וככה זה בכולם.

אז במסגרת המנוי נסענו לראות איך משהו  מ"הבימה" מלפני 65 שנים נראה היום.   אשתנו סופרת בקפדנות את ההצגות, מהן אנחנו נהנים ממש. נכון שיש מעט מאד.  לנו יש  תמיד מה להגיד, כל מיני אֶה  ובֶּה  וצִיגָלֶה מֶה על התוכן ועל המשחק ועל טיב המחזה ועל מה לא.    אבל כבר באמצע של ה"מירלה אפרת" שמה לב אשתנו שאנחנו מרותקים, אפילו שבגלל החירשות אנחנו קולטים רק איזה 70% מהנאמר על הבמה.  בסוף ההצגה, בניגוד למנהגנו, מחאנו כפיים כמו משוגעים, יחד עם כולם, לכל השחקנים ובמיוחד ליונה אליאן שעשתה תפקיד משכנע לפחות כמו חנה רובינה בזמנו, אם לא יותר.

וסתם כמה עוּבדוֹת:   עוד לפני שהתיאטרון בישראל או בא"י חלם בכלל להיות משהו בעל ערך, כבר הוריש לנו התיאטרון האידי כמה וכמה מחזות שהם נכס צאן ברזל בתולדות תיאטרון העולם כולו.     למשל:   "הדיבוק" של אנסקי, שהוא טרגדיה לעילא ולעילא, מחזה שזכה לכבוד גדול ברחבי כל עולם התיאטרון.  ולמשל: "רבי יוסֵי מן יוקרת" או ("דער הייליגע טיראן") –  מאת סקלר, מחזה ששיחק בו פאול מוני בניו-יורק, דרמה אקפרסיוניסטית מצמררת על גבול הסוריאליזם מתקופת התלמוד.  ולמשל:  "מירלה אפרת", דרמה חברתית העומדת בשורה אחת עם מיטב מחזותיו של איבסן, גם בגלל המבנה הנכון של המחזה, גם בגלל התוכן, גם בגלל שאין שם אף מילה מיותרת ועוד כהנה וכהנה.

ביחס ל"יוסי מן יוקרת" (שהוצג, ביוזמת החמור המקלנע, גם בבימת הקיבוץ בשם "מות אורזילא") בבקשה לא להיבהל:   אקספרסיוניזם זה בסך הכל זרם באמנות ובספרות שעיקרו התרכזות בביטוי ובהבעה.   האקספרסיוניזם מביא את מה שהוא מניח כמהות הדברים, לא לפי איך שהם נראים בטבע, אלא תוך כדי הדגשת האור הפנימי שבהם.       סוּריאליזם  הוא מין "על-מציאותיות", זרם (שהיה) מודרני באמנות שמנסה לבטא בסמלים את החלומות ואת ההזיות ואת הבלהות. הוא עושה את זה בלי שכלתנות ובלי התייחסות להיבטים מוסריים או אסתטיים.

ב"מירלה אפרת" כמו בכל מחזה משובח, נבחן מיתוס שורשי של קונפליקט בין הדורות בעניין הירושה החומרית כלומר: "הדור השני  ינפנף את הראשון מנכסיו אפילו שזה לא ימצא חן בעיני הבעלים".  צריך להניח שגם המתרגם א. לוינסון וגם הבמאי של ההצגה הראשונה  ב 1939 – צבי פרידלנד וכל מי שהציג את המחזה אחריהם שיפצו ושיפרו (לחיוב) את המקור של יעקב גורדין עד שהטקסט העכשווי מלוטש ומשכנע מאד, מאד.  מה שאנחנו ראינו בהיכל התרבות היה פנינת תיאטרון.

בתוך פניני הטקסט שם שמענו:       "גם תרנגולת שחורה מטילה ביצים לבנות".

"אמא אחת יכולה לגדל 10 ילדים. 10 ילדים לא יכולים לגדל אמא אחת".

" גם החמאה הכי משובחת  טעימה יותר כשהיא מרוחה על סתם לחם".

" ילדים קטנים לא נותנים לישון.  ילדים גדולים לא נותנים לחיות".


וכל זה מומלץ  מכל לב לאוהבי תיאטרון, תרבות, יהדות וגם לִתְאֵבֵי ירושות אינסטנט.

                  
                                 בקלנועיות חמורית

                      אמן.




אין תגובות:

פרסום תגובה