(את זה
מצאנו פעם תוך כדי חיטוט בניירות צהובים מִיוֹשֶן. בשביל אלה שעוד לא כל כך נולדו או לא ממש יכולים
לזכור וגם בשביל אלה שכבר קשה להם להיזכר – אנחנו מתכבדים לְמַחֲזֵר סחורה אחרי
שלושים ותשע שנים, איזה שבועיים לפני ט"ו באב, שהוא כידוע יום עלייתנו על
קרקע יזרעאל לפני חמישים ושש שנים ואם אפשר, אז בלי שינויים במקור וגם לא בטוח
שמהרשימה הזאתי לא קיבלנו כבר קודם השראה לאיפשהו במאתיים וארבע הרשימות הקודמות).
מיֶדַע
אישי הננו להעיד כי הנאום שיבוא להלן נישא כבר באולם האכילה של החדר-אוכל החדש,
כלומר, זה שעכשיו נהייה מליון משרדים וגם בנק השירות למחשבים). רבע שעה לפני זה התאספו, אז, כולם בפתח
החדר-אוכל צריף ושם, במלים נרגשות מפי חמור צעיר בן שלושים ושלש, נפרדנו מהמקום אחת
ולתמיד בלי לחלום אפילו שדווקא הוא ימתין לנו עד עצם היום הזה בתקווה שנחזור אליו . ועכשיו לנאום:
פרידה מהחדר האוכל צריף
חברים
שלום. אתם חייבים לסלוח לי על ההתפרצות
למקום שאין לי בו כבר שום חלק. אך אם לא אזדרז מאד, מאד ישנם כל הסיכויים
שדמותי תישכח מלב ואיש לא יגלה שום רצון להקשיב למה שיש לי לומר- בפעם האחרונה.
לא אבזבז יותר
מזמנכם ואגש ישר לעניין: שלום אני אומר
לכל האקונומים שלמדו אצלי, על חשבון הקיבות שלכם, איך להסתדר עם אחת מחבורות
הבררנים העצבנית ביותר בעולם, בלי לדעת לבשל.
שלום אני מחזיר
לכל המכשפות החמודות בצורת מבשלות, שרגישות חיכן כל כך קהתה, עד ששום כמות של מלח
לא הספיקה להוכיח בעליל שהמרק די מלוח.
אין ספק שאם היה פרס נובל לדמיון, הן היו זוכות בו על בטוח, עבור מליון
המתכונים : כיצד להכין
בשר קצוץ שלא יהיה דומה למה שבישלו אתמול.
שלום אינני שוכח
לזרוק לעבר כל הקליינטים המשוגעים של הדיאטה, המבושלים, המטוגנים והאפויים, אלה שלא יכולים לסבול עוף ואלה שרק עוף טוב
להם. לצמחונים של סטייק בלי שומן, לאלה שלא מסוגלים לגעת בבשר בליל שבת כשהצמחונים
מקבלים את הציור של ויצ"ו עם התירס המתוק והזִ'ילֶא האדום, שלום לכולכם.
שלום אני מפטיר
לעבר כל הסדיסטים המופרעים, הרושמים בפתק של האוכל לשדה את כל מה שחשבו על המבשלת
המסכנה, הנאנסת לארוז שמונה ורבע מנות לשלשת רבעי
פלח שיימצא בארוחת בוקר בפינה השמאלית למעלה של השיחים התחתונים למטה השד
יודע איפה זה. זה וגם מנה אחת למחצבה וארבע לפרדס( בלי עכברים בסאלאט) וזה כשאין
קנקנים ואין ארגזים ואין ניירות והנהג הוא חמור גועלי אחד.
שלום,
שלום. שלום מקרב עצביי למתקן הרעדת האדמה
בצורת מכונת הלחם, ולארון הלחם הזה שמאחוריה
ולארגז הלחם הזה שמלפניה, ולמדף בקבוקי השמן והתנ"ך והפמוטים שמעליה. שלום גם לקולב עם כל כפות הטיגון, המצקות,
הפומפיות, המברשות ושאר כלי משחית, שבשביל לחלץ אחד מהפלונטר, מוכרחים להפיל את
כולם בקקופונייה נוראית.
שלום, אני נוהג
והולך: לארון שמשמאל עם תערוכת דליי
הפלסטיק והקערות המנוקבות, ובלגן פכי הנירוסטה, שזה לוקח חצי שעה לשוטף כלים,
למיין אותם לפי סדר הגודל.
שלום גם לגז
המצפצף ופוהק וצובע בשחור את התקרה, שכמעט שרף לזיוה את הגבות, ולטיוכקה ולחגי את
העצבים.
שלום רגזני
ביותר שלוח מעמי לצינור הפלסטיק של המים חמים בכיור שטיפת הכלים, שכל פעם נכנס לי
כמו חוקן דרך החור בקיר והרטיב אותי תמיד עד לשד קרשיי.
הה! לא יותר מגדל בבל הסירים, הדומה בעצם, למגדל
פיזה, שכל הנוגע בו מתחייב בנפשו על 60 ליטר סיר מולבש על הראש, ושאסור להוציא מהצד שם אף מכסה, בלי
להכריז על מצב הכן.
שלום. שלום למשוגעי הצ'יפס ב 2 בלילה, לזוללי
ארוחת ארבע, למטגני החביתות בזמן השיחה, לפורצים לאקונומיה, לקולי
הגרעינים, לאלה שמשאירים את הטלפון פתוח ובורחים מפני ששאלו איזה דודה מה שלומה
והיא עוד לא גמרה לתאר את זה. שלום שלום.
אין לי שום דבר
נגד חדר האוכל החדש חוץ מזה שהוא מביט עלי קצת יותר מדי מגבוה. אני בכל אופן, עוד
יש לי מה להציע- מה שאין לו ולא יהיה לו :
מאיפה תקחו ששה וחצי וינטלטורים כאלה שאפשר מבחינה מוסרית וטכנית לכוון
אותם דוקא אליכם ולא ליושבים ממול ?
מאיפה תגרדו חור כזה, כמו שיש לי ברצפה, שכל מי שמתיישב שם על הכסא –
מתמוטט לאחור בקללות עסיסיות ?
איפה תזכו לקבל
בחינם מרחץ תורכי אמיתי, אם לא אצלי בארוחת ליל שבת ?
איפה תשיגו
דלת כניסה מתנפנפת ישר לאף, כזאת, שלעולם
אינך יודע מי מאחוריה, כשאתה בועט בה – אם זה לא במקרה האחות שסוחבת אוכל לחולים
והמגש עף לה מהידיים ישר על היושבים בשולחן הקרוב, זה שבחורף אף משוגע לא יושב שם
, אפילו שהמגיש יתאבד !!!!
איפה, בכלל, יש
רעש כזה בזמן הארוחות, רעש מדברים ושרים וצועקים
שששש! ,רעש שהוא מיטב פרנסתם של הספציאליסטים לאולקוס במזרח התיכון ?
איפה תוכלו
לשים בהשקט ובבטחה, שאף אחד לא יגע בהם עד
פסח הבא, את כל החולצות המלוכלכות, המברגים, המסמרים והניירות –
אם אין לכם בחדר האוכל החדש הזה, ארון מכונת קולנוע כמו שאצלי ?
איזה טעם וריח
יהיה לסיפורים של טיוכקה, בלי האווירה המיוחדת של פרלמנט המרפסת הנודע שכולם אצים
שמה לגמור את הגלידה בשקט, מחשש מוות בחנק ?
המרפסת הזאת שכל שומר פרדסים משופם, יכול למלא שם את פיו במי הכיור, לגרגר
קצת לבריאות וחחחקקק ! טפו! ישר על השיחים בחוץ….
איפה תתחבו מתחת
לחדר האוכל החדש, את כל האלטע-זאכען – כסאות ישנים, קרשים, מה שמטאטאים בכל יום,
נסורת משומשת, גונג חצי קבור באדמה והמומיות של חזי ודני מהפורים האחרון ?
אמרתי לכם. כל זה הוא חלקי ונחלתי ואיננו עובר בירושה לשום
חדר אוכל חדש, ולא איכפת לי שום דבר.
ומקרב גגי
השוקע, קירותיי הנופלים, חלונותיי השתומים וברזיי הדולפים, אני אומר לכם שלום,
ועוד משהו: שיום יבוא.
אולי יהא זה בוקר שבת.
נכד שובב יקפץ לגרור את סבא שיש
לו המון סבלנות.
לנכדים.
ישר אל הצריף הישן, עוטה הקיסוס
והצמרות,
והוא יצייץ קושיות כרגיל: מה זה ולמה זה, סבא ?
וסבא נבוך.
איך יצרור במשפט המובן לפעוטים,
את כל הזכרונות כאחד ?
סבא! נכון שגם הצריף הזה, זה "ככה" ?
ישאל הפעוט, בקי ומנוסה בתשובה
הנצחית,
על כל "למה" חדש
העולה בדעתו.
וסבא יחריש…..
אחר כך, בבת צחוק ממזרית,
דומה במפתיע לזו שעלתה על פניו
בקרקוביאק אחד,
למראה שמלתה המתנפנפת של סבתא .
(זה היה לפני 30 שנה)
ישיב לחמודי הסקרן : בטח שגם הצריף הזה,
זה…גם למה….וגם כ כ ה !
זהו. ארוחה אחרונה. לא נתראה כאן יחד. כבדו אותי בדומייה קצרה. לא לאות אבל אלא כברכת פרידה לבבית.
היום, יום שלישי
כ"ז תמוז תשכ"ה, בשנת ה
י"ז להיווסד קבוצת יזרעאל, אנו חונכים את החדר אוכל החדש –
הרביעי והקבוע לשנים רבות.
כה לחי. 1965.
(בקלנועיות חמורית
אמן.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה