אחד הסקופים הבולטים לפני שבועיים, חוץ מפריצקי ושות'
(אִיכְס), היה ילדים פלשתיניים שבמקום קייטנה רגילה בחופש הם משחקים באימונים
צבאיים וגם צועקים אללה הוא אכבר – להרוג ולפוצץ ולשחוט את כל היהודים. זה באמת מצמרר,מפחיד, מזעזע, לא אנושי, אבל זה
גם סקופ שלוקה בצביעות קטנה.
כידוע, אנחנו לא אוהבים להתעסק בכלל החדשות שבעיתונות
הנדפסת והמשודרת. זה מפני שזה כבר נמאס ולא מעניין וזה מפני שלא בטוח שזה מה שצריך
להיות האתגר שלנו בעלון של יזרעאל. אבל
מה? כמו שזזו המצלמות להראות מה ב ד י ו ק עושים הילדים הפלשתיניים בני התשע עד חמש-עשרה
בקייטנות האלה – זז לנו משהו שחקוק בנשמה עוד מהשנים בהן היינו אנחנו בגיל הזה ( לפני ששים ויותר שנים).
זה התחיל בכיתה ו' של בית החינוך גורדון בפרדיננד לסל
פינת ברנשטיין בצפון ת"א שם היה לנו
מורה שמנמן עם משקפיים ששמו יוסף. בשעורים
של אחה"צ הוא היה לוקח את כל הכיתה ל"כרם" (היום מלון הילטון) שזה
היה כרם עתיק ונטוש ושם היינו מתקדמים בשורה עד שהמורה היה צועק: אויב! ואז כולם
היו משתטחים עד שמתברר שאפשר להמשיך. על
השאלה ,איזה מין שעור זה ועל מה? היה המורה
יוסף משיב: "פעם תדעו" וזהו.
אחר כך זה המשיך בחג"מ (ספורט שימושי ושַׁדָאוּת ממיטב אימון הפרט)
אחר כך זה היה ב"מסגרות" בתנועה המאוחדת, שהיו
מין אימונים קדם- צבאיים ביוזמת המדריכים, כולל קפא"פ, שזה לפצח ראשים במקל.
אחר כך התגייסנו לגד"נע של ה"הגנה" ונשבענו להקריב את חיינו על
מזבח המולדת ולמדנו לירות באקדחים וברובים ובתת-מקלעים, שזה בשביל להרוג. בסוף
קורס מכ"ים בגד"נע היינו ממש יחידה קרבית על כל צרה שלא תבוא: לוחמים מדופלמים בני שש-עשרה ופחות מזה, כולל
מטווח סטן ורימון.
בכל הנ"ל התקיימו מאות שעות של "הסברה"
בשביל מה כל זה טוב, כשהקו למטה ברור ופשוט:
כל הערבים רוצים להרוג את כל היהודים ונגד זה מוכרחים להתכונן כל
הזמן. זהו. זה למה אנחנו לא כל כך נגעלים ממה שמראים
בטלביזיה על קייטנות טרור פלשתיני. צריך
להיות גבול לחוסר הפרופורציה של אובדן הזיכרון וההיתממות. חוסר הפרופורציה הנ"ל רצוי שיפסק גם מצד
עורכי החדשות של "קול ישראל" בעניין אחר אבל שייך: בכל פעם שמדווחים על החלטת עצרת האו"מ
בעניין סילוק הגדר, מוסיף הקריין ומרגיע: "כידוע אין החלטות בית הדין בהאג
ועצרת האו"ם בבחינת משהו שמחייב."
אבל מה? גם החלטת החלוקה של
פלשתינה (א"י), החלטה שהביאה להקמת מדינתנו – גם היא יכולה להיחשב כ"לא מחייבת"
(את הפלשתינים) ועל כך ייאמר: אל תזלזל במה שאתה מקבל או לפחות תשתוק פעם אחת ודי.
קצת נוסטלגיה לצורך עדות: יותר מפעם איזכרנו את קורס המכ"ים בגד"נע
של ה"הגנה", אותו עברנו ב1948, באמצע מלחמת העצמאות. הקורס התקיים בכפר הערבי סַלַמֶה שממזרח
לשכונת התקווה. הכפר ניטש ותושביו ברחו
שבועות ספורים לפני שאנחנו הגענו לעשות את הקורס. זה התקיים בבית גדול עם חומה שבתוכה היו הרבה מבנים ומחוצה לה
שדרות צברים אדירות והרבה חושך מצריים.
בקורס המכ"ים הזה היו שתי מחלקות:
אחת של "צפונים", תלמידי גימנסיות מיוחסות בתל-אביב ואחת של סתם
נערים עובדים או תלמידי בתי ספר מקצועיים.
אנחנו השתייכנו, כמובן, למחלקה השנייה. סתם ככה, בשביל לסמן את התקופה וגם במי פגש
החמור המקלנע בנעוריו ועם מי היה בחודש וחצי של שפשוף גיבושי מאד, הרינו לציין כמה
ממשתתפי הקורס במחלקתנו: תמר מֶטַל,
אתלטית ידועה מ"מכבי", זאב אקשטיין, לימים רוצחו של קסטנר, אברשה
שרייבוים, לימים א. שריר שר התיירות. סַמָל
התרבות של הקורס היה אחד, זאב רבינוביץ, לימים
זאב רביב, פרופסור לתיאטרון, בו נתקלנו שוב, ב1968 כשלמדנו תיאטרון באונ' תל-אביב.
ושיר באותו עניין: עֶרֶב
כְּבָר יָרַד מֵהַר
יוֹם
אָבִיב חָלַף עָבַר
מִמְדוּרוֹת
עוֹלֶה מֵרִיע, הֶה, הֶה, הֶה,
שִׁיר
הָעֶלֶם הַקוֹרֵא...
את השיר הידוע הזה, לפי מנגינה רוסית יפהפייה, למדנו
בקורס ההוא מפי סמל התרבות ההוא.
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה