יום שני, 3 באוגוסט 2015

וגם על מה שיוצא לְמַלִי מהפה (239)



בלי הרבה רעש אבל עם המון עצבים תלינו תערוכת ציורים בהיכל התרבות של עפולה.  "אנחנו" זה הפעם לא רק החמור.  קודם כל יואב סגל שאצר ועמס ותלה ממש בידיים שלו.  גם אשתנו, גם אנחנו, גם אחד אופיר מעובדי המקום וגם תמי קסל המנהלת. לכולם היה מה להגיד וזה לא נורא.  יש שם הרבה ציורים של יזרעאל מהיום ומפעם פעם.  יש המון פרחים יפים.  יש כמה דיוקנים, ביניהם של דנה באום, קרלה רוזן (מהנוער המקסיקני) ואפילו של מנשה קדישמן. 

לפני אחת עשרה שנים תלינו באותו מקום, במרץ רב ובחשש, את תערוכתנו הראשונה שאצר ברני פינק.     באמצע תליית התערוכה עכשיו אמרנו, תפושי עצבים וחדלי אונים, לתמי קסל הטובה שזאת התערוכה האחרונה שאנחנו תולים ככה.  מי שירצה להציג אותנו – שישבור את הראש בעצמו. לנו אין יותר כוח, לא הנפש ולא בגוף.   היא ירתה בקצרה: "היית מת  שזה מה שיהיה".

בימים האלה אנחנו מתעוררים כל בוקר אם צריך או לא. חוץ מקלנועיות חמורית פעם בשבוע, אם יש כוח ועל מה, אנחנו מוצאים את עצמנו רוצים לצייר.  לא בא לנו כל המודֶרנה, ה"עכשווי", הקונצפטואלי, המֵיצָבִי וכולי.  לא יועיל.  אנחנו נשארים עם העצים כמו עצים ,הבתים כמו בתים והבני-אדם כמו בני-אדם.   נכון שכל מה שאנחנו רואים, שמקובל להציג בתערוכות, משפיע עלינו איפשהו, אולי על סגנון אבל לא על העיקרון.

כל פעם, בהתקפות, אנחנו מנסים לצייר דיוקנים. כמעט רק של נשים.   אותו דבר עם ציורי עירום נשי.   פעם ציירנו המון תנ"ך, המון על מה שאיכפת לנו ממה שכתוב שם על אבסורדים מוסריים, השפלת נשים, שפיכות דמים,  צביעות, תאוות שלטון וכאלה.  הציורים האלה נעשו בפורמט של מטר ועשרים על מטר ועשרים.  נגמר לנו המקום לאחסן אותם וגם הכסף לעשות אותם.

אז אנחנו חוזרים אל הנופים ואל הפרחים ואל הקיבוץ. לא נראה לנו שנלך על משהו אחר.  לא בגילגול הזה. 

                                      **********

עכשיו הפריחה משגעת  והבוקר יפהפה.  אנחנו מקלנעים למטה לסטודיו  לגמור העתק ציור של ואן-גוך שהמורה אמרה לעשות במסגרת לימודי הציור ב"דורות בגלבוע".   פוגשים את מלי בעבור. משתעלים למלי  בוקר טוב מן הלב.  שלומה מצויין.  שלומנו גם כן אבל, כרגיל, חוץ ממה שלא.  על הבוקר הברקסים אצלה קצת משוחררים והיא זורקת לנו בחיוך: תשמע, אל תשנא את הזיקנה.   אנחנו משיבים בהרמת גבה:  מלי, שמת לב שאת מדברת ממש פואזייה?  היא אומרת שלפעמים זה באמת יוצא לה ככה בלי לשים לב.  בוקר טוב.  בּיי.

הפסוק לא מרפה מאיתנו.  בסוף הבוקר כתוב לנו במחשב, בספרייה של ה"שירים ופזמונים לעת מצוא"  ככה:

                                            אַל תִּשְׂנַא
                                    אֶת הַזִּקְנָה.
                                    הִיא שֶׁלְךָ
                                    בִּלְתָּה אֵין לְךָ.

                                    שֶׁלֹא כְּמוֹ בַּחֲרוּתְךָ
                                    וְיַלְדוּתְךָ שֶׁנָטְשׁוּ,
                                    הִיא אוֹתְךָ
                                   בַּחַיִים לֹא תִּזְנַח.

                                    אוֹהֶבֶת,
                                    כּוֹאֶבֶת,
                                    יוֹדַעַת.        


                                 בקלנועיות חמורית

                                                    אמן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה