כמעט לפני שעה, יום שני 18.7.05 בשעה 14.20 היינו שקועים
עד למעלה מן הראש בשנת צהריים עֲרֵבָה של צדיקים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד. ברוב
מתיקות החרופ אפילו לא חלמנו על כלום. פתאום
תוך אלפית שנייה התעוררנו בבעתה. רעש מוכר של מקדח פטיש בגודל מקצועי החריד
אותנו החוצה מהמיטה. את הרעש עשה מישהו
שקדח לנו חור מחוץ לבית איזה מטר וחצי מעל לראש.
יצאנו החוצה וראינו, בין הבית שלנו למקלט, משאית ענק של
מנוף חונה על הדשא שמעבר למדרכה. בקצה המנוף, על משטח עובדי גבהים, עמד בן-דוד
חמודי והמשיך לקדוח ולדפוק ולכסח במטפס שלנו ובקיר שלנו שהפריעו לו לקבע יתר אלכסוני מהבית שלנו לעמוד
החשמל של הקַו העילי החדש. על המדרגות של
הקבינה של המשאית ישבו עוד שני בני דודים וסקרו בהנאה את מה שהשלישי עושה. הם
חייכו לעברנו עם כל השיניים בחוץ.
אמרנו לשלושתם שיש להם מזל שאנחנו רק חמור מקלנע שחושב
שיש לו חוש הומור ושאם זה היה מישהו אחר שגם יש לו במקרה גִ'יפְט (למי שיודע מה זה) אז שלושתם
היו חוטפים כדור מלח בתחת. זה לא הפריע
להם להמשיך ולחייך חיוך עוד יותר גדול. לנו
נדמה שזה גם בגלל התענוג למרר ליהודים את החיים, גם עוד לקבל כסף בשביל זה וגם לכער להם את
הצורה של הקיבוץ ככה טוב טוב.
ואנחנו שואלים:
למה לא שקלו אפשרות להניח קו תת-קרקעי מהגנרטור ועד לעמוד הרביעי (מעץ, זה
שעל יד ביני וסטיב) וכך למנוע את כיעור כל הצד הצפוני של אתר הנוי המרכזי
שלנו? רק מפני שזה יעלה עוד רבע מיליון
שקל? לפני עשרים וחמש שנים כשמצבנו הכלכלי
היה "טוב מאד" אז כ ן מצאו
את הכספים והיום זה אי אפשר?
בשיחה עם אחד מבעלי הדבר נשאלנו: אבל למה להוציא כל כך הרבה כסף? מה לא טוב
בעמודי הברזל ובשתי הצמות שעושים עכשיו?
השני שמע מאיתנו שיש נוהג להימנע מעמודים וחוטים עיליים במרכז הקיבוץ
ואמר: אני לא יודע מכזה חוק.
ועל כך נוער החמור:
הכיעור יישאר להרבה שנים. את אף אחד לא יעניין בעוד כמה שנים כמה בזול
הכיעור זה עלה. רק הפרצוף של העמודים
והצמות חשמל יזדקר לדראון של אטימות, קהות, חוסר רגישות וחוסר טעם נורא שבתוכם
יכריחו את כולנו לחיות וגם לראות אותם כל היום.
בזול.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה