במוצ"ש בתשע וחצי בערב היה בערוץ 8 סרט דוקומנטרי
על הפסל- צייר הידוע בארץ ובעולם – מנשה קדישמן.
ראינו ובכינו מהתרגשות. ככה מפני
שזה על חבר שלנו אמיתי. ככה מפני שזה סרט
מצויין ונדיר באיכותו מכל היבט קולנועי וסתם אנושי שחמור כמונו ראה ויכול להעלות
על הדעת.
סרטים דוקומנטריים אודות אמנים ידועים יש המון. אנחנו לא על תקן של מבינים מי יודע מה בסרטים
ובטח שלא באמנות. אבל כסתם צופים גם לנו יש
משהו להגיד: חיסרון בולט מאד בסרט
הדוקומנטרי הממוצע (על אָמָן) הוא בזה שתמיד מְ סַ פְּ רִ י ם לנו מהמירקע את הכל. ועושים את זה גדולי המומחים לניתוח ולפירוש היצירות מכול מיני בחינות – הקו,
הצבע, הסגנון, הזרם האמנותי (כמו
אימפרסיוניזם, סוריאליזם, קונצפטואליזם, קוביזם, פוסט-מודרניזם וכולי) ומיקום
היצירה בעולם האמנות בכלל.
המהדרין שביניהם עומדים על ההשפעות השונות שהאמן ספג
מילדותו ומאמו ומילדי שכונתו ומבית ספרו וכאלה.
כל הדברים המעניינים האלה מסופרים מפי
מישהו שאנחנו רואים או לא, כשבמירקע יצירות או אולמות מוזיאון או גן פסלים.
קשה להשתחרר מהתחושה שיש כאן מין עדות מיד שנייה ושלישית
על היצירות ויותר מזה על האמן עצמו. בסוף
יוצא שהדברים מכוונים למי שמבין באמנות ומתמצא היטב בשפה המיוחדת של המומחים, האוצרים והמורים
לאמנות.
את הסרט "הכבשה הכחולה" עשו אחרת. הסרט הוא קודם כל על מנשה קדישמן הבן-אדם: איך הוא חי, איפה הוא ישן, איך הוא מדבר עם
חברים בבריכת גורדון, איך הוא לבוש במכנסיים קצרים ויחף, איך הוא מבלה עם משפחתו,
איך הוא מפוייס עם גרושתו על הגג עם כל הנכדים,איך הוא הולך לו ברחוב כמו חוֹרָנִי
ומצייר אינדיאני אפילו בשביל אנשים שבכלל לא יודעים מי הוא.
אין בסרט מומחים לאמנות. ואם רואים אחד אז הוא בקושי
מדבר. בסרט הזה לא חשוב מה א ו מ ר י ם
על קדישמן ולא כל כך חשוב מה ש ה ו
א אומר. בסרט הזה חשוב מה שמנשה קדישמן ע ו ש ה, איך ולמה הוא מ ת נ ה ג גם כשהוא ישן, מתרחץ בבריכת גורדון, מצייר, מפסל
, מקלל או נהנה לשחק עם נכדים.
תוך כדי כך מתרוצצים הצלם של הסרט יחד עם הבמאים בכל
מיני מקומות שאיכפת לקדישמן להיות שם. הם
נכנסים לתוך המחסנים של היצירות ,לסטודיו המבולגן שתמיד צפוף באנשים ומגיעים גם
לכמה פסלים ידועים לכל ישראלי מאתרים שונים בארץ.
נכון שזה לא העניין המרכזי בסרט. אבל דווקא מפני שזה "כאילו זה לא מה שחשוב"
בסרט בהשוואה לתשומת הלב להתנהלות היומיום של האמן, דווקא בגלל זה זוכות יצירות האמנות של מנשה
קדישמן לבעיטת מפץ כלפי מעלה, לעילא ולעילא.
פתאום תופש הצופה מאיפה ומאיזה "ראש" ומאיזה מין
חיים של בן-אדם צצים ונבראים הפסלים והציורים הכל כך מפורסמים: עקידה, כבש, חמור,סוס, לידה ומה לא.
למחרת ההקרנה, הרמנו טלפון לדליה מבורך ולדני דותן,
יוצרי הסרט. אמרנו להם מהר לפני שנתבלבל בטלפון
כמו שקורה כשמדברים עם אנשים שאנחנו בקושי מכירים: "זה
סרט לא נורמלי. זה סרט שלא חשוב מה הגיבור אומר אלא מה הגיבור ע ו ש ה"
(מה שבכלל חשוב מאד מאד בתיאטרון וגם בקולנוע). ועוד לא התאפקנו להגיד:
פליני ודייויד לינץ' ורומאן פולאנסקי היו מתים שבסרטים
שלהם ייתקעו קטעים כמו איך שמנשה קדישמן שב וחוזר אל בית ילדותו הנטוש והמט לנפול,
ומצייר בדמעות על הקירות המתקלפים את אמא ואבא והאחיות ואת עצמו. וגם מדבר עליהם
ככה. או כמו פסל החמור עם שדות ותלמים במקום
בטן. או קטע כמו הסצנה הכי מרגשת
(לטעמנו) שבה מנשה הולך עמוק במים ומשיט
ומפזר את הפרצופים האלה מהקַלְקַר פעם ככה ופעם אחרת וחוזר חלילה. דליה ודני
עשו לנו את הלילה. אז אנחנו עשינו להם את הבוקר.
באיזה שהוא מקום קראנו שמנשה קדישמן נחשף גם (לא לטובה?)
בחיספוס וגסות במחוות ובדיבור. היות
ואנחנו מכירים לפחות חלק מתולדות האיש באופן אישי ביותר, איננו תופשים לְמָה צריך
לצפות ממי שכילד גדל בעוני והיה צריך לעזור לאימו לשטוף חדרי מדרגות (בדיוק כמו
החמור הח"מ) עם כל ה"כבוד" הכרוך בדבר, במקום ללמוד בגמנסיה. יותר מזה. וזה חלקנו הלא כל כך מכובד מסיפורו של
המקום:
כאן בקיבוץ זכה מנשה כְּפַסָל לְכַּלַבַּת פָּנִים ממש
מבישה. על פסל האקורדיוניסט שלו, היפהפה,
שעמד ,נֶעבֶּעך, ליד מדרגות של צריף שוודי היו החברים שלו עושים פיפי בלי
למצמץ. וכשהוא ביקש באסיפה
(ה"שיחה") שני ימי אמנות בשבוע, קם מישהו (השם שמור במערכת) והכריז שהוא
רוצה יומיים בשבוע לשבת על הסיר וזה מגיע לו בדיוק כמו שלמנשה מגיע ימי אמנות. ככה עד שמנשה הבין שאין לו מה לחפש פה
כאמן. עכשיו כול הגיבורים ההם אינם ובקושי
יש פה מישהו שיזכור להתבייש. אולי טוב
שכך.
במוצ"ש אחרי הסרט, רצנו לשאול את הקלנועית שלנו,
שגם כן כִּכְבָה שם בסרט בגדול, איך היה?
אמרה הקלנועית: היה טוב.
סוף סוף הרגשתי מה זה תחת של אָמָן אמיתי, לשם שינוי.
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה