טחנות הצדק טוחנות לאט. זה לקח שלושים ושמונה שנים יותר מדי, מהיום
השביעי של מלחמת ששת הימים עד היום, יום שני י' באב תשס"ה, 15.8.05 בו אנחנו
מתחילים לפנות, להתפנות, להחזיר, לחזור, מה שבא קודם. לפחות מרצועת עזה. כבר בפרלמנט של ארוחת בוקר בחדר-אוכל, פלטנו משהו
בנידון. כאן אנחנו מנסים לנסח משהו קצר ויותר
מסודר:
בכל המהומה התקשורתית על ההתנתקות עפות מיליארדי
מלים. האוזן (החירשת) אבל הסובייקטיבית
שלנו, מסננת ותופשת גם משמעויות בסיסיות ומהותיות על עצם הדבר.
בשבת אחה"צ ראיין הרדיו חלוצת התנחבלות אחת מגוש
קטיף. הרדיו שאל אותה על צרות היומיום שיש
לה – לארוז, להביט בעיניים של הבנים בצבא, להיפרד מחפצים וכאלה. "הצרה הכי גדולה שלי, אמרה בפשטות הגברת,
היא שאחרי שאני יושבת פה שמונה עשרה שנים בהן בניתי את הבית הזה, אני צריכה לעזוב
אותו. זה 390 ממ"ר, אתה יודע?" הרדיו שתק.
אנחנו הסתערנו על מחשב הכיס וחישבנו שלתוך הבית שלה אפשר לתחוב בקלות 5.27
דירות כמו שלנו ( אחרי חמישים ושלוש שנים של התיישבות).
אתמול, תשעה באב נערך עימות רדיופוני בין כחולים לכתומים
בנושא ההתנתקות. בין כל פניני הרעיונות
הטיחו הכתומים בכחולים שהמהלך הזה הוא בכלל נגד היהדות. שאל כחול אחד אם להשליך ערבים מביתם ומאדמתם
זה באמת כל כך יהודי? השיב לו הרב
דרוקמן: אחרי ששבנו הנה מהגלות ומהרדיפות
ומהשואה, מותר לנו לדרוש מהעולם פיסת מקום אפילו על חשבון הזולת.
אבל אנחנו, החמור, מספיק זקנים בשביל לזכור (בעיקר אחרי
שהכתומים צועקים על החיילים: נאצים ! נאצים!) שהמנוולים ה
ה ם עוד לפני שנטפלו ליהודים, אז מה שהיה להם לדרוש מן העולם היה ה"לֶבֶּנְסְרָאוּם" (מרחב מחייה)
המפורסם, כמובן שעל חשבון הזולת ובמחיר
חייהם של עשרות מיליונים. צפוף היה להם
לנֶעבֶּעכִים.
וזה הכל פשוט עצוב עצוב והמשכיל בעת ההיא יידום. אבל סתם חמור דווקא לא. שמחה לאֵיד אחת, קטנה, יש לחמור: שוב עצרו את המשוגעת מקדומים, את דניאלה וויס, כשהתפרעה בדרך לשא-נור, נחלת אבותינו מקדמת
דנא. בהזדמנות זאת צריך מישהו לשאול את
עצמו: יש קשר בין ארס שפתותיה הנוטפות רעל
לבין רצח רבין ורצח הארבעה משפרעם או אין?
היועץ המשפטי מזוז יגיד שאין לכך שום הוכחה ושלום עלינו ועל כל ישראל.
בקלנועיות
חמורית
אמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה