יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

על דברים ממש חשובים. ( 262)



בהשתאות ובהתרגשות קראנו בעלון האחרון את השיר שנדפס בשער.  בדרך כלל איננו מסיימים לקרוא מה שכתוב שם, או מפני שזה של מישהו אלמוני ולא מי יודע מה או שזה של מישהו שאת שיריו אנחנו מכירים על-פה וחבל על הזמן.   פתאום יש כאן פיוט מקורי עלינו מאת טליה ברנט, מהמכון שעזב לפני שבועיים, באנגלית פשוטה ופיוטית עם תרגום נאה של השיר מעשה ידיה של דורית.

חזרנו וקראנו שוב ושוב.   קודם כול זו דוגמא ליתרונו המובהק של שיר בחרוז לבן.   לא מבוזבז שם מילימטר אחד על חריזה, על מיקצב ועל הברקות מליצה. בלשון פשוטה נאמר הכול בתימצות מכאיב ומרטיט את הלב.    וזה תיאור נפש חורג מהרגיל של מה שאנחנו עכשיו, שנכתב  על ידי כשרון אמיתי שמחולל סערת רגשות בעזרת מילים.    כול הכבוד למשוררת, למתרגמת ולמב"לבידה על שזיכו, לפחות אותנו, בכזה שיר יפהפה.

שאפשר גם להכתיר אותו כהימנון אותנטי לשנת ה 57 לקבוצתנו ולמה שעוד נשאר קיבוץ מכל מה שהייתה פעם התנועה הקיבוצית.   אמן ואמן.

                                      *********

אפשר לחלוף אלף פעמים ממגרש החנייה לכיוון הבניין ולאורך מייטרוניקס ולא להביט לצד ימין מפחד שמישהו יזנק עליך מהסיבוב בלי להסתכל מה נוסע לפניו.    ואם כבר זורקים מבט אז יש שם צריף נוי על רקע עצים ובעיקר המכסחת-דשא של עזרא שצריך להוציא חוק נגד הרעש האיום והנורא שהיא עושה.

אבל אפשר לפעמים להעיף לשם עין ליותר משתי שניות.    זה מה שקרה לנו השבוע.  מה שתפס לנו את תשומת הלב היה דווקא משהו שעומד מחוץ לצריף,
בצד ימין על יד הדלת שלא נפתחת.  זה מין ארון נמוך עם שתי דלתות לא אורגינליות שמחוברות עם צירי  T  הסטוריים.  דלת אחת מלוכלכת בצבע לבן.

באלפית שנייה זיהינו את הממזר.  הארון הזה עמד עשרות שנים בנגרייה           ה ה י א  שעליה עומד עכשיו בית הורים.   שם היו שמים את הצבעים ואת שמן הפשתן שהיו בשימוש בנגרייה  (שהחמור נער בה איזה חמש-עשרה שנים).  הארון עשוי כולו קרשים והיה פעם צבוע.   יש לו מין עיצוב מיוחד עם הלבשות זוית למעלה בתקרה ולמטה בבסיס.    ומי שעוד יכול, יכול לזהות אותו כשריד מהכפר הערבי זרעין.  פעם היו מאות כאלה בהישג יד.  היום זה בטח האחרון.   הוא יכול להיות בן 100 שנים בקלות.    והוא מעוצב בסגנון הארונות מדמשק או בסגנון שְׁנֶלֶר, הגרמני המפורסם שלימד את כול נגרי נצרת מה זה נגרות מודרנית.

ואם מרימים את העיניים רואים שמישהו עשה מהקיר המזרחי של צריף הנוי מין מוזיאון של כלי עבודה שונים ומשונים:   יש שם  מתקן של שלושה אונקלים ענקיים, השד יודע בשביל מה. אולי זה עוגן של טְרִירֶמָה יוונית עתיקה?  יש שם מכשיר מוזר שקצת דומה למכסחת דשא ידנית, שכשדוחפים אותה זה גם מסובב את הסכינים.  אבל כאן יש מין שיניים במקום סכינים ומין אצבעות קולטיבטור מפחידות מעל המכונה .  נראה כמו מכשיר אינקויזיציה שאפשר להפחיד בעזרתו כל קרוקודיל. 

ותלויות שם שתי טוריות בלי קתות, אחת מכוסה בטון כמו שפעם.   ויש קלשון חפירה חלוד ושבור וגם את חקלאית שלוקחת הרבה.  גם מעדר נטוש ומכוש אמיתי .  יש גם משור קשת ממתכת של נגרים או טפסנים.  זה בסגנון אנגלי, בניגוד למשורי הטפסנים  ה ה ם שהיו מחתיכות עץ ומשור וחוט "תני" למתיחה, שהיו מקובלים פה יותר. מלראות אותם כואב לנו הגב שם למטה.  ויש גם סתם כבל ישן.  וגם מקצצת ענפים נוראה.  ומשור "פוּקְסְשְׁוַונְץ"  ישן ומלוכלך בבטון ישן וגם סתם פרסה ישנה .

והכי מפליא: משור של חוטבי יערות מלפני יותר ממאה שנים, ששימש גם לניסור ידני של גזעים לקרשים שלפחות שני בריונים היו מפעילים אותו כאיש אחד.    גם חרדון מפלסטיק תלוי מעל לדלת וגם מימיית פח פחוסה ומצופה בד שמודפס עליה:  Official trail canteen,  Taiwan..

כל זה מעניין ויפהפה לעיניים של חמורים מקלנעים.  לא פחות מתערוכה כזאת במוזיאון אמיתי.     מומלץ.


                                          בקלנועיות חמורית


                                                              אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה