יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

דִיר בַּאלְכּוּם (268)



אנחנו לא במקום פרוצדורות חוק, חקירה, משפט, פסק הדין וכל כיוצא בזה.   אפילו שקלסתרו של משטרנו  הדמוקרטי לא תמיד מובן לסתם חמור מקלנע, אז לפחות  ז  ה   ברור לנו – שאין דרך אלא להתמיד ולהישמע לחוק ולמשפט, גם אם האמון בהם מתערער לפעמים.

השרעף הנקוב לעיל לא מרפה מזנבנו כל אימת  ששוטרים, חיילים, שב"כים וכולי שוב מואשמים ברצח על רקע חיכוכים לאומיים עם ערבים. לאחרונה זה על רקע מותם של שלשה עשר איש מאש השוטרים,  בהפגנות תחילת האינתיפאדה האחרונה.

אבל צריך להבהיר משהו ביחסי שני העמים, יהודים וערבים, ככה באופן כללי בלי להיכנס לדקדוקי עניות:    אחרי כל כך הרבה שנים של חיים בצוותא על הטריטוריה הזאת, מן הראוי שבני אדם ילמדו ממה   ל ה י מ נ ע  טוטאלית  כשמתייחסים למישהו מהעם השני.

לפני כמה שנים, ביפו החוגגת במסעדותיה ובשווקי פשפשיה, בשעות הערב, ביקש בחורצ'יק (יהודי) להתחיל לצאת עם מכוניתו מרחוב הומה אדם. תוך כדי כך  הוא הבחין בבחורצ'יק פלוני (ערבי) שצועד לאחור ואיננו שם לב שיש פה מכונית שמתחילה לזוז.    הנהג הזהיר פתח את שמשת המכונית ואמר להולך הרגל: "דִיר בַּאלַכְּ".  בעיני היהודי-ישראלי המצוי החושב ששילוב מלים ערביות במשפטיו עושה אותו לחברמן גדול, נדמה היה לנהג שהוא אמר משהו נחמד בשביל להזהיר את הערבי.  בתגובה שלף הערבי סכין ודקר את הנהג למוות.

היה רעש גדול בתקשורת וכולם קראו ושמעו.   פלוני עמוס קינן, שהוא לא רק אחיו של אחד ממייסדי קבוצתנו אלא גם מעורה בהווי הארץ, העיר שלהגיד לערבי "דִיר בַּא לַכְּ" בלי סיבה מוצדקת, זה עלבון נורא ואפשר להבין את הנפגע אם ריתחתו העבירה אותו על דעתו.

בראש השנה ההוא כשהחג היהודי נהייה אינתיפאדה אחת גדולה ומאיימת, עמדו שני שוטרים מול מאתיים ערבים מתלהמים שרובם אחזו במקלות, מוטות ברזל וסתם אבנים לסקילה וגם שאגו אִידְבַּח אל יאהוּד.   בשלב מסויים חשו השוטרים סכנה לחייהם וירו בקהל המאיים שממול.  זה מה שעצר את ההמון ופיזר אותו.

כבר חמש שנים לא יורדת הפרשה מסדר היום הלאומי, בעיקר של אזרחי ישראל הערבים.  חרף כל ועדות החקירה, המסקנות שהוסקו לגבי המעורבים, עמדת מח"ש לאחרונה, התפתלויות היועץ המשפטי ומה לא?  עדיין מורגש בעליל ש"הצד השני" כלומר הערבים, איננו מבין וגם לא משלים עם  מה שבצדק נראה לו כגישת הצד האחר, היהודים.

אז צריך איפשהו להכניס לראש ככה טוב ,טוב:   

א.        לא אומרים לערבי "דיר בא לכ" אלא רק אם נופל עליו הר או כל מה שבאמת יכול לפגוע בו אנושות.  פירוש הביטוי הוא גם "צא מהיסח הדעת, סובב את המבט לכל הכיוונים כי משהו נורא עומד לקרות לך".

ב.        לא מתקבצים מול יהודים עם מוטות וברזלים ואבנים וצועקים "לטבוח ביהודים". מי שכן עושה את זה צריך להניח מראש שהיהודים (שיש להם נסיון עשיר בכאלה אירועים ב2000 שנים האחרונות) ישתכנעו שמתכוונים להרוג אותם.  הם לא יהססו לירות במי שעושה ככה, מה שלא תהייה התוצאה.

כך לפני שזה מגיע למשטרה ולבית-משפט, מה שמאד יעזור לא להגיע אליהם בכלל.    בימים האחרונים ניכר שיפור אדיר בנושא הנ"ל דווקא מהצד הערבי:  במקום מקלות וברזלים ואבנים ואידבח אל יאהוד, קיימו ראשי הציבור הערבי אוהל מחאה ושביתת רעב בירושלים.   גם צעדות שקטות בגליל.   לידיעתם:  את זה מבינים בישראל היהודית הרבה יותר טוב.  עובדה. אז בבקשה להפנים אחת ולתמיד.    וגם לא להגיד לערבים דִיר בַּאלְכּוּם.

ותקוותנו שעברנו את זה בגמר חתימה טובה.

                                      בקלנועיות חמורית


                                                    אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה