לפני שבועיים נוכחנו בפתיחה תערוכתו של הצייר יואל
איגלינסקי מקב' נגבה בגלריית הקיבוץ בתל- אביב.
הצייר עוד חי והוא רק בן 95 וכבר מתרוצץ במדרגות כמו בן 15. אחרי איזה של חמישים וחמש שנות ציור בקיבוץ
(על זה לבד מגיע לו פרס נובל לעובי העור) אפשר לראות שם בבואה של הרבה מסגנונות ומאופנות
הציור של המאה שעברה, ציורים טובים של
אמן מוכשר. אנחנו התרשמנו מאד דווקא מציור קטן של סימטאות ובתי צפת, שגם כאלה
ראינו אצל בני דורו אבל זאת יפהפייה
במיוחד.
מי שהביא אותו לשם הוא יניב, האבא של דניאל שהוא כידוע
אוֹצֵר הגלרייה.
וזה עושה טוב על הנשמה להיווכח שיש לגלריית הקיבוץ, לשם
שינוי, אוֹצֵר שיש לו אומץ להציג תערוכה רטרוספקטיבית של קיבוצניק ואמן לא נודע מי
יודע מה, אבל טוב בזכות עצמו כמו היותר מפורסמים מדורו שבסך הכול ציירו כאלה עבודות. וכל הכבוד ויישר כוח.
עוד לא סיימנו לעכל
יואל איגלינסקי בגלריית הקיבוץ בתל-אביב ולאחר שבוע הראה לנו יניב שפירא מה אצר במשכן לאמנות בעין-חרוד – את
התערוכה של פנחס צינוביץ', גם כן קיבוצניק.
נוכח ציורים כאלה
נזכר החמור שוב בעובדה שאנחנו לא מומחים בציור ועוד פחות מזה באמנות
הציור. מה שכן עולה בדעתנו למראה
עבודותיו של צינוביץ' מסתכם ב: א. יש פה אומץ לצייר מה בראש שלך. ב. יש
פה עושר אדיר של צבעים. ג. כל הציורים
הם התעסקות אינסופית במה שיש בדמיון על הַפְּנִים של מוח מיוסר – בניתוק גמור ממה
שכולם רואים בכלל איפשהו. ד. זה ציור מופשט, מופשט, שמצליח טוב מאד אצל
שיפוטם של כל מי שסוגדים לו כל כך הרבה שנים.
ה. זו תערוכה מכובדת מאד. ו. השכל של החמור קטן על זה.
כשהגענו למשכן ונכנסנו אז בחדר הראשון משמאל מצאנו
ציורים של אחד בַּלַקְלַב, וגם של אחד שַׁכְנֵר.
טוב שהם שם בשביל להזכיר למי ששכח –
מה זה בכלל ציור.
וזה בהחלט יאה וגם נאה מצד יניב שפירא להעלות איגלינסקי
כזה בגלריה בת"א ובאותה עת להציג צינוביץ' ,שהוא ההפך הגמור ממנו, בעין-חרוד.
ללמדנו שגם באמנות הכול צפוי והרשות נתונה
ושיניב טוב מאד לקיבוצניקים.
לא יועיל. את
ההצגה במשכן לאמנות גנבה אנה גברילוב עם החליל ועם קטע יפהפה שהלחינה וניגנה
בוירטואוזיות, לפי מה שהתרשמה מציורי צינוביץ'.
בקלנועיות חמורית ובשנה טובה
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה